ידיד אחד שלי עשה את רוב שנותיו בעיתונות הכתובה. אלה היו שנים רעות במיוחד. הוא התקדם והתקדם, כי הוא היה מוכשר וחרוץ ובעל קשרים נכונים, אבל משהו שם ממש לא הסתדר. זה תמיד היה לא מספיק טוב, ותמיד הסתיים בסכסוכים ובטונים גבוהים. המצב הזה השפיע גם עליו אישית. הוא הפך להיות בלתי נסבל. חבריו נידו אותו. אנשים שעבדו איתו זוכרים אותו לרעה.
עד שיום אחד הוא ביצע הסבה, ועבר מן התקשורת הכתובה לאינטרנט והפך לעורך תוכן של אתר. במבט ראשון, אין צריך לומר שזה היה שנמוך מובהק בקריירה ואפילו בשכר. במבט שני, זו הייתה הצלחה כבירה. מבלי לנקוב בשמות ותוך טשטוש כל נתון מזהה, הוא הפך לכוכב. ובעבודה כמו בחיים: פתאום, הנודניק הבלתי נסבל הזה שב להיות איש עדין ומוכשר שתענוג לשהות במחיצתו. השבוע, בתום ארוחה משותפת קצרה, הוא הסביר לי, בהגדרה יפה, את שעבר עליו: "חזרתי להקשר שלי", הוא אמר. והוא צדק. בהצלחה שיהיה לו.
זו אופוזיציה?
השבוע, אגב נסיעה רוגעת, שמעתי את רזי ברקאי מראיין מישהו בנושא בטחוני-מדיני. הדובר היה רהוט ושקול, תשובותיו היו ענייניות, ובעיקר – ניכר היה בו שהוא מבין היטב על מה הוא מדבר. אינני יודע מהו תוארו המדויק של האיש, אם זהו "המשנה ומ"מ ראש הממשלה", או שמא "סגן ראש הממשלה והאחראי על עניינים אסטרטגיים". אבל שמו הוא שאול מופז, עד לא מכבר ראש האופוזיציה, ומאז חבר לממשלת נתניהו שותף בכיר בממשלה.
אומר את האמת: עד לפני כחודש לא הייתי מסוגל לשמוע ברדיו את שאול מופז, כמו גם את קודמתו ציפי לבני. לא הייתה לי כל בעיה עם תוכן דבריהם או עם העמדה שהם הציגו. הבעיה הייתה עם זכות העמידה. נקודת המוצא המגוחכת שלהם כאלטרנטיבה לראשות הממשלה, כדוברי האופוזיציה הניצבת בשערי העיר ואוטוטו תפרוץ פנימה ותיטול את השלטון – היא זו שהעמידה את הכל באור קצת פתטי.
קדימה, למן הרגע שנתניהו נבחר לראשות הממשלה, חדלה מלהיות אלטרנטיבה למשהו והחלה בתהליך התאדות מהיר ובטוח, כך שכל הטון אותו סיגלה לעצמה לבני בשלוש השנים האחרונות כמנהיגה הבאה אחרי נתניהו היה קצת בלתי נסבל והפך כל משפט שלה לפרודיה על תשובה של פוליטיקאי.
למופז, אחריה, היו גם את השבועיים וחצי הפתטיים שלו. אבל אז באה ממשלת האחדות ופתאום קרה דבר יפה: מופז חזר להקשרו. עכשיו הוא פוליטיקאי, בכיר אפילו, בעל עבר מפואר כרמטכ"ל ובעל ניסיון רב בנושאי ביטחון. הוא לא עומד להיות ראש ממשלה, הוא לא מתיימר להיות ראש ממשלה. הוא אפילו לא מדבר על זה. הוא שר בכיר, מנוסה ודי חכם. כך אני רוצה אותו, כך אני אוהב אותו. עובדה: פתאום הוא החל לדבר לעניין. ואתם יודעים מה? הטקסטים נותרו כשהיו. ההקשר, הוא זה שעשה את ההבדל. האיש פשוט מצא את מקומו.
מזרחתיכונחדש
לא כל ישראלי יזכור איפה הוא היה כשהנשיא אובמה ענד לצווארו של הנשיא שמעון פרס את מדליית החירות הנשיאותית, אבל כל ישראלי שראה את התמונה הזו נמלא אהבה והערכה לנשיאנו. בכלל, בשנים האחרונות, מאז הפך פרס לצ'רצ'יל של העולם המערבי ולנכס הדיפלומטי החשוב ביותר של ישראל, אי אפשר שלא לאהוב אותו. אין אנו משופעים בסמלים, והנה נולד לנו סמל.
עכשיו תיזכרו לרגע איך עד לפני שנים ספורות בלבד פרס עוד התגושש במרכז מפלגת העבודה (או קדימה) עם קיני התנגדות, הפסיד שוב ושוב בהתמודדויות, תכך תככים וביקר רבנים. מה קרה לפרס? זו הזקנה שנפלה עליו והפכה אותו לסב אהוב וחביב? לא בדיוק. הוא פשוט מצא את מקומו וחזר להקשרו.
פרס של אחרי 96 היה פרס של מעבר לשיא. מעצבן, דבק בקריירה מקרטעת, נושא על גבו את כשלון אוסלו שהעיב על הישגי צעירותו, מריר ובלתי נסבל. ופתאום, אחרי כל השנים האלה, הוא גלש בטבעיות לכסא המתאים לו, ממקסם את יכולותיו כדיפלומט ונביא שלום, סובב בעולם, צובר מדליות ועושה כבוד. והטקסטים? נותרו אותם טקסטים, האמינו לי. אותו שלום עולמי ואותו מזרחתיכונחדש ואותן פנטזיות שנשמעות לעיתים קצת לא לעניין – אבל בהקשר הנכון. כשראש ממשלה פוטנציאלי מדבר על מזרח תיכון חדש הוא נשמע פתטי. כשנשיא קשיש שעברו המפואר מאחוריו מדבר כך – זה ממש ממש לעניין.
>> לטור הקודם שלי: יאיר לפיד נשאל שאלות קשות אבל ענה בסיסמאות
>> אוחובסקי מחזיר לאנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל