הסיבה לטיול הקצר הזה לא הייתה רק אזרחית, אלא גם נוסטלגית. אחת המילים הראשונות שידעתי לומר כשלמדתי לדבר הייתה מילה בלתי שגרתית בעליל, שלדעת מספר דודות היה בה כדי ללמד אנה מועדות פניו של הילד השמנמן. יום אחד, כשהייתי מאוד קטן, אמרתי פתאום "קיסינג'ר".
תודו שזה מרשים מאוד. אין ילד בעולם, כולל דרדקים אמריקנים שאביהם שב הביתה מסייגון תודות למאמציו של הנרי היקר, שידע לומר בגיל שנה וחצי "קיסינג'ר".
הסיבה לכך, חוץ מקשר נפשי הקיים, אולי, בינינו, היא קודם כל מפני שהייתה לי הזכות להיות מהילדים של קיץ 72', שזה כמעט כמו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש, רק בלי השיר. כשאני הייתי ילד קטן היו אומרים את השם "קיסינג'ר" בתדירות שבה אומרים היום "לפיד-בנט". הוא היה יהודי, הוא מונה לשר החוץ של ארצות הברית, הוא בא, הוא הלך, הוא אמר חוכמות, הוא דילג, הוא תיווך, הוא הפך את העולם.
אבל מעבר לכך, הייתה סיבה חשובה לא פחות, והיא הייתה העיקר. כשהייתי ילד, גרנו בשכונת גבעת שאול בירושלים. גבעת שאול היא שכונה צנועה, ותיקה ונחמדה שחוץ משלל מעלותיה היא נהנית מן העובדה שהיא שוכנת בכניסה לעיר. המיקום המיוחד הזה, חוץ מזה שהביא תועלת למשפחה נטולת מכונית כמו שלי (האוטובוס מבני ברק היה מוריד אותנו באמצע הכביש, והיינו עולים ברגל הביתה, כשכל הנוסעים היו ממשיכים עד לתחנה המרכזית), היה גם בעל משמעות היסטורית. כביש הגישה הפקוק, בכניסה לעיר, היה בעצם החצר האחורית שלנו וכך, בכל פעם שאורח רם היה מגיע ארצה, הוא היה עובר דרך הבית שלנו. כלומר, הוא היה נותר במכוניתו, אבל אנחנו, תושבי השכונה, היינו יורדים למטה, צובאים על צידי הכביש, מנפנפים בדגלים, מפגינים ועושים כבוד.
נושאים עיני עגל
יש לי זכרונות מכל חווייה כזו. אני זוכר בצבעים חיים כל ביקור וכל שיירה. להבדיל מכל ביקורי המנהיגים, הביקור הזכור לי הכי טוב הוא דווקא ביקור לא של ידיד ישראל, אלא סוג של אויב ישראל. ביקורו של הרבי מסאטמר. מנהיג חרדי, אנטי ציוני מובהק, שבא ארצה לבקר את חסידיו.
זה היה ביקורו הרשמי הראשון של האדמו"ר בארץ. קדם לו ביקורו של דודו, האדמו"ר הקודם מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל בתשכ"ד. אז סיפרו שלכבודו הסירו את סמל המדינה מעל קרונות הרכבת, כדי שלא יראה ויצטער.
גם בביקורו של האדמו"ר הנוכחי נעשו פעולות רבות מעין זו, אבל הפעם זה היה בשיתוף פעולה מלא עם האויב הציוני. משטרת ישראל התגייסה לעניין במלוא כוחה, סדרי הביקור תואמו בקפדנות עם הנהגת המחוז ובמשך שבועות ארוכים נראו חסידי סאטמאר בלבוש הירושלמי המסורתי מסתודדים כמו אחים עם שוטרי משטרת ישראל במדיהם הכחולים. בין השאר, סוכם על סגירה מוחלטת של כביש הגישה לעיר כשעה טרם בוא הפמליה, כדי לאפשר לאלפים לעמוד על שפת הכביש ולקבל את פני השיירה. אני הייתי, כמובן, בין האלפים הללו.
ארבעים דקות תמימות עמדנו שם, כל הקהל הגדול והנורא בצד הכביש והמתנו בדריכות לשיירה שתפציע מעבר לעיקול. ציפור לא צייצה. חמור לא נער. מנוע לא שאג. כולם עמדו צפופים ומתוחים, והמתינו בדריכות, כשראשם מוטה למטה ושמאלה, בואכה העיקול הגואל, ממנו יגיח האורח.
ואז, לתוך השקט רווי ההוד הזה, חדר לפתע רעם עמום, מרוחק, של נהמת מנוע. רטט עבר בקהל. כולם הזדקפו, ניצבו כמו נרות ופזלו שמאלה. הרעש הלך והתקרב, הלך והתקרב, עכשיו הוא כבר נשמע בבירור. רעש מוכר של מנוע מתאמץ לסחוב בעלייה קשה. היום אני יודע שהיה עליי לחשוד. הרעש המתקרב לא הזכיר בשום צורה מנוע שקט של קאדילאק בנפח מנוע 5400. הוא היה הרבה יותר דומה לרעם של טרקטור או קומנדקר, אבל מי השגיח אז בסוגי רעשים. בקושי ידעו להבחין בין סוסיתא לרום כרמל.
זו לא היתה קאדילאק. זו היתה משאית. ולא סתם משאית, אלא המשאית של סוחר הבשר, תושב שכונתנו. טריילר ענקי, בקושי נושם, שעל המרכב האחורי שלו מותקנת מכלאה, ובה לא פחות מעשרים עגלים צעירים. רק עכשיו נולדו וכבר הם מובלים לשחיטה כשרה על פי כל הדקדוקים. אפשר שחלק מבשרם יוגש תוך כמה ימים על שולחנו של האורח רם המעלה.
מישהו נרדם בשמירה. משטרת ישראל המסורה הניחה מחסומים בכל מקום. ביציאה משדה התעופה ובמחלף לטרון ובשער הגיא ובכל צומת. היא רק שכחה כמה מושבים קטנים בדרך. רצה הגורל שדווקא מהם החליט השבוע סוחר הבקר לקנות את עגליו. אוי לאותה בושה.
זה היה נורא. מישהו בקצה השורה החל לצחוק. זה שלידו היסה אותו. שלישי נפנף באצבע זועמת כלפי הנהג ההמום שמימיו לא זכה לכזו קבלת פנים. אנשים החלו להתפזר במבוכה. מישהו החל לשיר. ורק העגלים תלו עיניים קמות בעם הרב שקידם אותם. הם בוודאי שאלו את עצמם למה הדרך עברה כל כך מהר ואיך זה שלא היו פקקים.
נקמה ציונית הולמת.