אתמול בערב הגיעה מבית החולים הבשורה הקשה שסבא שלי האהוב, סבא זלמן, הלך לעולמו לאחר סיבוך שנוצר בשל נגיף הקורונה.
זה היה רגע של הלם מוחלט. הלם של ״לי זה לא יקרה״ והנה זה קרה. סבא זלמן כפי שכונה בפי כל (יקותיאל יהודה כהן) היה אמנם כבר בן 92 אך נמרץ ומלא חיות ואנרגיה.
הוא היה העוגן של המשפחה בכל נושא ועניין והאוזן הקשבת והמייעצת לכל נכד ונין. בחכמתו רבת השנים ידע להגיד לכל אחד מילה טובה, מעודדת ומרוממת.
סבא ששרד את אושוויץ, עבר את הסינון של אייכמן וניצח את היטלר, נפל קורבן לנגיף הארור שעושה שמות בכל העולם. רבים מהמבוגרים שחיים בינינו כיום אינם מדברים ומספרים על מה שהיה במלחמה ההיא, אבל סבא שאיבד את הוריו הסבים והסבתות ואחים ואחיות סבר שחובה ללמד את הדור הבא שלא יישכחו חלילה את מעשי הנאצים.
יש לקוות שאכן המגיפה תחלוף והוא גם יהיה האחרון. כתושב בני ברק אני מבין את הצורך בשמירה על ההנחיות ואת העובדה שלא הייתה ברירה אלא לפעול בדרכים קשות כדי לאכוף זאת, אבל עדיין כואב ועצוב על עלילת הדם שמופצת בראש כל חוצות כאילו החרדים אשמים ומשפט כמו ״בני ברק מפיצה מחלות״ הפך כנראה להיות הטוקבק הפופולארי בישראל. זה כואב. זו גם עובדה שאינה נכונה וגם הסתה פראית שמזכירה האשמות מהעבר האפל כלפי היהודים שהם מרעילי בארות ומפיצי נגיפים.
טוב יעשו כולם אם בעת הזאת יאחדו כוחות לסייע לתושבי העיר להתאושש, להשתקם ולשוב לעמוד על רגליהם ויחדלו מהשמצות והכפשות. תגיע העת גם לביקורת וחשבון נפש חרדי אבל אין זה מתיר השתלחות חסרת רסן במגזר שלם.
סבא האמין שכל יהודי שלומד תורה וכל נכד ונין שנולד זהו הניצחון על הנאצים. נמשיך במורשתו ונדאג שעם ישראל ינצח גם את הנגיף ורק ילך ויתעצם מהמשבר הקשה אל תקופה טובה יותר.