אי אפשר היה גם שלא להתרשם מהקאמבק הפוליטי המרשים של היו״ר לשעבר, מי שהקים את ש״ס בעשר אצבעותיו, אריה דרעי, שהחזיר שוב עטרה ליושנה ושב אל מקומו האבוד.
נכון, דרעי ציפה לחזור כמנצח, כמנהיג בלעדי כמו פעם בימים הטובים. ואולם, מי כמוהו יודע כי הפוליטיקה הינה אומנות האפשרי וצריך לדעת גם להתפשר כשצריך ואכן דרעי, 12 שנה לאחר שגורש מהתנועה, יכול לרשום וי גדול ולומר לעצמו ולציבור כי הפיקדון הוחזר גם אם לא בשלמותו.
אפשר לראות זאת כבר כעת במלחמה הנמשכת מי ימוקם ראשון ברשימה על אף שהדבר לא משפיע כלום לכאורה ומדובר בעובדה סמנטית, ובכל זאת הקרב בעיצומו. דרעי מרגיש ואולי בצדק כי ישי השתלט לו על המפלגה שלו ועשה בה כראות עיניו ולכן ינסה להוכיח בכל כוחו מי בעל הבית האמיתי ששב מהגלות הארוכה. מאידך, ישי חש כי ייצב את המפלגה בשנים האחרונות והביא אותה להישגים וכי דרעי מנסה להדיח אותו ולנטרל אותו מכל מקור השפעה במפלגה. הבעיה הגדולה היא ששניהם צודקים.
לכן קשה לראות כיצד ההנהגה המשותפת של השניים תחזיק מעמד ותוביל את המפלגה להישגים משמעותיים (גם אם נראה עליה במנדטים). בל נשכח שעם תום טקס האחדות אמש, החלה המחנאות בתנועת ש"ס וממפלגה שהייתה רגילה לשלטון יחיד ולח"כים ממושמעים וצייתניים עלולה ש"ס לעבור לעידן חדש של חברי הכנסת השייכים לצד זה ולצד אחר, בדיוק כמו בליכוד ובעבודה.
מתברר כי אטיאס שכבר אומר מזה מספר חודשים בריש גלי בראיונות בכלי התקשורת כי לש"ס דרושה אחדות וכי איחוד בין המנהיגים הוא הפתרון הראוי, ידע על מה הוא מדבר ובשקט בשקט מאחורי הקלעים הוא "בישל" את המהלך המפתיע והדרמטי.
לא בחינם הוא כינה את עצמו אמש במהלך מסיבת העיתונאים בבית הרב "המערבב". עכשיו כולם כבר יודעים כי את זה הוא יודע לעשות מצויין.