פעמיים בשנה, בט"ו באב ובולנטיינס, אני צובטת את עצמי חזק חזק ומתעוררת מחלום שבו נסיך מבקש ממני פתאום סתם כך חברות בפייסבוק. זה פשוט לא קורה. אני זאת שאמורה להיות האקטיבית ולמצוא אותו. הבעיה היא שכשמזדקנים כבר אין איפה להכיר אנשים חדשים - התיכון והצבא מאחורינו, באוניברסיטה כולם סנובים, בפאבים המוזיקה כל כך חזקה והתאורה כל כך אפלולית שלא שומעים או רואים אחד את השני, אז מה נשאר? כולם אומרים שבאינטרנט הכי קל לעשות את זה, בעיקר אם את בחורה - את שמה תמונה עם מחשוף קטן וחוצפן וכותבת גיבוב של שטויות, וההצעות לא מפסיקות להגיע.
אז לרגל חג האהבה, נחושה מתמיד לתור לי אחר בחור נפלא לבלות אתו את הערב הזה ואת שאר הערבים בחיי, פתחתי לי כרטיס כנ"ל באחד מאתרי ההיכרויות הנחשבים, וקיוויתי לטוב.
"נולדתי בצפת, חייתי בחיפה, גרתי ברמת אביב ועכשיו בגבעתיים", אני כותבת בכרטיס החדש. "בקצב הזה עד גיל 40 אגיע לרהט. יש לי חולשה עזה לפיסטוקים ולקבוקים ובחילה עזה מריח של טונה, הגלידה האהובה היא צ'אנקי מאנקי, העוגה האהובה היא עוגת גבינה והמשקה האהוב הוא ספרייט". אולי שורות אלה מתאימות יותר לדפי ההרשמה למאסטר שף, אבל הן מעבירות טוב את אני העצמי האמיתי הפנימי שלי. בשדה שנקרא "מתי כדאי לפנות אליי" אני ממלאת: "במידה ורוצים לגלות לי טופ סיקרט או לשחק איתי טאקי". אין לי מושג כמה אני הולכת להצטער שרשמתי את זה.
מאותו הרגע, אני מתחילה לקבל הודעות בקצב מסחרר. כל שנותר לי לעשות הוא לשבת ליד המחשב ולעשות ריפרש מדי פעם. זה היתרון הנשי המובהק באתרים האלה: הבנים פונים אלייך, לא משנה איך את נראית, לא משנה מה כתבת בכרטיס. את מרגישה נחשקת ומבוקשת ואת יכולה לבחור מתוך מבחר עצום של בנים מעוניינים. האומנם?
מחפש בילויים לאחרי השבעה
המתקן ששנאתי מכל לעלות עליו בגן השעשועים היה הקרוסלה. תחושת הסחרור שבה אליי למראה עשרות ההודעות החדשות. מאיפה להתחיל? בשלב ראשון אני מוחקת הודעות של בחורים מאותגרים חיצונית (אף מעוך, פזילה חמורה, חמישה פירסינגים על גבה אחת ודברים כאלה). אוקיי, כבר ירדו איזה עשרה, אבל בינתיים עוד עשרה שלחו הודעה חדשה. אין ברירה אלא לקרוא.
חלק פשוט כותבים לי "היי". וזהו. אז אני עונה "היי" בחזרה. מישהו זריז במיוחד עונה לי כעבור מספר דקות, "טוב, את לא זורמת. היה נעים להכיר". אני זוקפת גבה אבל לא נותנת לזה לשבור לי את הלב. הפסד שלו. אחרים קצת יותר משקיעים וכותבים לי "היי, יש לך חיוך מדהים/ עיניים מדהימות/ טעם מדהים באוכל, מתי משחקים טאקי?". לראשונים עוד יש לי סבלנות לענות שאפשר לשחק בספריה העירונית, אחר כך גם זה עובר.
כשאני מתחילה להתייאש, מציל את המצב בחוריקו אחד: "את ממש ממש ממש יפה. בול הטעם שלי". אני מסמיקה ושולחת מבט לכרטיס שלו ומגלה שגם הוא לא מכוער. "גם אני אוהב עוגות גבינה וצ'אנקי מאנקי". אחרי כמה עשרות הודעות אנחנו עולים שלב ביחסים: פייסבוק. צעד מתקדם שכזה מאפשר לחטט בין מאות תמונות ולגלות שהוא שוקל 20 קילו יותר מאשר בכרטיס. בצ'אט מתחוור שאבא שלו נפטר בתחילת השבוע. אוי. הוא יושב שבעה וכבר מחפש לעצמו תכניות לשבוע שאחרי. קינקי.
כיאה למנהל מגה רציני בחברת סטארט אפ, הוא חזר לגור באופן זמני, למשך כמה שנים, בבית של ההורים. כל הכסף הלך על סיגריות או משהו כזה. אין לו אוטו, והוא גר ממש רחוק ממני. הוא המשיך לעלות בהתמדה במשקל במהלך השנה האחרונה, אז לתמונות הלא מעודכנות בפייס צריך להוסיף עוד עשרה קילו. זה כבר גדול עליי. מכל הבחינות.
עובד במטבח של אינטל עם כרס שוקו קרלו
ההיגיון אומר שמוצאים במקום האחרון שבו מחפשים, וזה כפי הנראה האינטרנט. אבל מאחורי כמעט כל כרטיס של מנהל מצליח בהייטק עם תמונות פוטוגניות, מסתתר תימהוני שעובד במטבח של אינטל ומגדל שם כרס שוקו קרלו.
מצד שני, מאחורי כרטיס משמים עם משפט פתיחה צולע עשוי להסתתר מישהו נפלא שלא עשה תואר ראשון במנהל עסקים ולכן אינו יודע לשווק את עצמו. אם הוא היה מתחיל איתי בפאב, אם הוא עוד בכלל זוכר איך עושים את זה, לא הייתי יכולה פשוט להתעלם ממנו בקליק אחד על האיקס האדום. הייתי נאלצתי לנהל אתו תחלופת משפטים מנומסת ולגלות במהלכה שהוא דווקא די חמוד. אם כן, באינטרנט מה שבאמת הכי קל ונוח - זה לא להכיר.