השבוע פורסם כי בערך בכל שעה נפטר ניצול שואה. כ-32 ניצולים נושמים את נשימתם האחרונה מדי יום. וכמה ניצולים בסך הכל חיים בארץ? 198 אלף, בלחץ. הם חיים בבדידות קטטונית ובתנאי חיים מעליבים. ואחד מהם הוא סבא משה שלי, ששוכב משותק במיטה וממלמל בחיוך עצוב שהוא כבר מת למות. זה מה שהוא רוצה אחרי כל השנים האלה, למות. הגוף כבר מת מזמן, אבל הנפש ממשיכה להילחם, כאילו השואה לא נגמרה מעולם.
ואני כועסת על עצמי שאני לא רוצה שזה יקרה. כי כשזה יקרה, כשהוא ושאר הניצולים יפרשו מכאן, לא יהיה לי יותר את מי לשאול, לא יהיה יותר אל מי להישיר מבט ולראות בתוך עיניו את הכאב והסבל, שנותנים משמעות לחיים שלי. לא יהיו לי יותר מזיכרונות של פנים וקולות. רק כמה תמונות מתפוררות ששרדו בגבורה עד שהגיע לעולם הסורק הממוחשב שהציל גם אותן מהשמדה. בתמונות מופיעים דודים ודודות רחוקים שמתו בשואה, ודווקא אליהם, שוב אני כועסת על עצמי, אין לי את החיבור הרגשי, כי לא הכרתי אותם. כי הם צלליות שמוקרנות על קירות המערה.
יום השואה הפך יותר עצוב
אני זוכרת צהרי קיץ חם אחד שבו ישבתי בסלון של סבתא בלה ז"ל, כמה חודשים לפני שהיא נפטרה. היא סיפרה לי, בפעם הראשונה והאחרונה, איך הגרמנים באו בלילה ורצחו את אימא שלה מול עיניה, ושהיא צרחה, כמו בסרט אימה, והם המשיכו ועברו "לטפל" גם אבא שלה. היא לא זוכרת מה קרה לאחר מכן, ואיך היא הצליחה לברוח ליער. היא לא הייתה גדולה בהרבה ממני כשזה קרה. היא סיפרה וסיפרה ואני חשבתי, שאני עדיין קטנה מדי בשביל לשמוע דברים כאלה, רק בת 11. לא היה לי נעים לבקש ממנה שתעצור ותמשיך לספר כשאהיה גדולה, או לפחות אחרי בת המצווה.
בחוסר טאקט מדהים של ילדה קטנה שאלתי אותה לבסוף, "מה יהיה אחרי שכל הניצולים ימותו? אנשים יפסיקו לבכות ביום השואה?". היא אמרה שאני שואלת יותר מדי שאלות והלכה למטבח לבדוק מה קורה עם הקניידלך על האש. יותר משפחדתי לישון בחושך בלילה, פחדתי שאנשים יפסיקו לבכות ביום השואה, שהם ישכחו, שאני אשכח.
השנה, כשקראתי את סטטיסטיקת המוות, הבנתי שעם השנים יום השואה הופך דווקא ליותר ויותר עצוב. שישה מיליון יהודים נשרפו, נרצחו ונקברו חיים (וסליחה אם השמטתי דרכים נוספות שבהן היה מקובל להרוג), אבל למרבה השמחה, מיליונים נוספים ניצלו ועלו לארץ. כל עוד הם בינינו, אפשר להתנחם ולשאוב כוחות מן החיים שלהם. אך כעת, כשהם הולכים ומתמעטים, השואה מתחילה לקבל את המשמעות האמיתית והטראגית שלה. וכל כך עצוב שכל מה שייוותר ממנה בתוך שנים ספורות הוא רק הזיכרון, וכמה פוסטים מלאי פאתוס ותיוגים עם שמות נרצחים על גבי קירות הפייסבוק החיוורים.