היי אורית,
רציתי לשאול האם את לא מתגעגעת אליי לפעמים? פעם היינו נפגשים בוולנטיינז דיי, בט"ו באב, וגם סתם ככה. בשנים האחרונות את רואה אותי בעיקר בתמונות פייסבוק של בנות עשרים. אני לא חסר לך?
שלך,
דובון I love you
לא אכחיש זאת: פה ושם אני נזכרת בגיל עשרים בערגה מסוימת. בעיקר מתגעגעת ליקיצה טבעית, ולקטע הזה שאפשר להשתחל לג'ינס-דוגמניות בלי מרתון ספינינג פעמיים בשבוע. אבל האם הייתי רוצה לחוות שוב את כל הבלונים, השוקולדים וכרטיסי הברכה? ובכן, לא בטוח. מודה: אף פעם לא הייתי טיפוס רומנטי, ועם השנים זה נעשה יותר ויותר משתלם.
האבולוציה של חג האהבה הולכת ככה: בשנה הראשונה לזוגיות אתם שותים בשני קשים מאותה כוסית מילקשייק; אחרי חמש שנים אתם משיקים כוסות יין בבית קפה ליד הבית; וכעבור עשור אתם נרדמים מול הטלוויזיה עם ספל תה, ואם יש לכם מזל – אתם אפילו מרגישים עם זה ממש בסדר, כי גם ככה לא ישנתם כל הלילה בגלל שהקטנה משתעלת בטירוף אז למי יש כוח להזמין עכשיו בייביסיטר ולפהק מעל עוגה עם זיקוק?
* * *
ט"ו באב אינו יום חגם של הציניקנים, ובאמת, מאתמול בערב אני בעיקר תוהה מי ינצח בתחרות "אני מאוהבת בטירוף וחייבת להעלות הוכחות לפייסבוק וגם לתייג אתכם". מתלבטת בין בחורה שדוחפת לשון לחבר שלה באמצע שדה פרחים כלשהו - אולי חרציות - לבין מישהי שמסמיקה ליד השולחן בעבודה עם זר שופוני ענק פלוס בונבוניירה שאין להשיג בארץ.
האמת, לבחון את חג האהבה דרך הפייסבוק זהו שיעור לחיים שמעלה תובנות אנתרופולוגיות מעניינות ביותר. ממבט ראשון, נראה שהפיד אכן דביק וצמיגי שאין לתאר, אבל כשמסתכלים לעומק מגלים שכל זוג חוגג אחרת, בהתאם לסטטוס המשפחתי בעיקר.
רומנטיקה היא עניין של אופי, אבל גם של קילומטראז'; זוגיות של עשר שנים לא נראית כמו אהבה של עשר שעות, והדובונים וספלי ההפוך עם הלבבות - שייכים ברובם לרווקים ולזוגות טריים.
לעומתם, הנשואים פלוס משוויצים בארוחת בוקר למיטה ואפילו בציור של הילד. אופס, אמרתי נשואים? התכוונתי לנשואות. הגברים, משום מה, לא כל כך סופרים את חג האהבה. שוקינג!
* * *
לא יודעת איך התחיל הבוקר שלכם, שלי נפתח בסמס מבוהל משהו: "תגידי, את כבר יודעת על מה את כותבת היום?", שאלה אותי חברה בייאוש. "כי יש לי נושא בשבילך: מה צריכה לעשות אישה שבעלה לא חזק במחוות רומנטיות? האם להתעקש איתו ולהתבאס מזה שאני בכלל צריכה להזכיר לו שהיום ט"ו באב, או לעזוב את זה ולא לצפות ממנו לכלום?"
השאלה לכשעצמה לא מפתיעה, כאמור; פה ושם יוצא לי לדבר עם חברות שמקטרות על הבעל המאותגר-רומנטית. אבל מה שכן קצת הפריע לי, זה חוסר האונים.
מדהים איך מדי שנה בחג האהבה, דגל הפמיניזם יורד לחצי התורן, וכל הנשים האסרטיביות הופכות בבת אחת לילדות מעפעפות שמחכות לבלון. את יכולה להיות האישה הכי חזקה בעולם; בט"ו באב עדיין תצפי שהמחוות הרומנטיות יבואו ממנו. מוזר, לא?
בכל תחום אחר בחיים אנחנו מסמנות מטרה ועושות הכל כדי להשיג אותה, אבל הפרחים והארוחה במסעדה - עדיין באחריותם.
שלא יהיו אי הבנות: גם אני מהמצפות. אם לא אקבל זר קטן הערב - לפחות זר - יש מצב שאהיה כה עצובה, שבשבוע הבא אהיה חייבת לרכוש לעצמי סלון חדש כפיצוי. ויחד עם זאת, אני בהחלט מודעת לזה שהעובדה שבט"ו באב אנחנו לא חוגגים כהוגן - היא גם קצת באשמתי.
* * *
דובוני הפרווה לא חסרים לי; חשובות לי יותר מחוות קטנות ויומיומיות שאי אפשר לקנות בכסף. אבל כשאני שומעת חברה נשואה מקטרת שהיא עדיין רוצה קצת רומנטיקה דביקה של בלונים וזיקוקים, אני לא יכולה שלא לתהות: אין לך כרטיס אשראי, סליחה? אם הוא לא מציין את חג האהבה בטירוף שלו - זו לא סיבה להרגיש דחויה ואומללה.
יאללה, קחי את העניינים לידיים: אם את כל כך רוצה לחגוג, תזמיני בייביסיטר, תפהקי מעל עוגה עם זיקוק, ותקפידי לחייך לפחות עד סוף הערב. את מוזמנת גם לקנות לו שוקולד יקר או סתם חולצה נורמלית, שייראה בן אדם.
אם יש לו טיפת אינטליגנציה רגשית, יש מצב שמתישהו הוא אפילו יחזיר לך במחווה משלו.