היי אורית,
קראתי על האבא שזרק את שני הילדים שלו מהגג, ורציתי לשאול האם זה משהו שיכול לקרות גם לי?
תודה,
ילד בן שמונה וחצי
* * *
יש משהו מלחיץ בילדים שיודעים לקרוא עיתונים; בסוף השבוע קלטתי את הבן שלי מרפרף על הידיעה על אלי גור ששלח את ילדיו אל מותם והתאבד – ועוד לפני שהספקתי לחשוב אם אני בכלל מרשה לו לקרוא את זה - הוא התחיל לבכות. לא שאל שום דבר, לא אמר כלום, פשוט פרץ בבכי קורע לב והלך לחדרו.
לא רק הורים מזדעזעים מאב שרוצח את ילדיו, אבל רק הורים צריכים לספק תשובות גם כשממש אין. איך מסבירים לילד שיש גם הורים מפלצות? שאבא ואמא לא תמיד מתפקדים על תקן שומרי ראש צמודים? לי לא היו מילים, אז רק חיבקתי והחלטתי שמעכשיו אנסה לפקח ככל האפשר על המידע שמגיע אליו; בגילו, הוא עדיין צריך אותי כמסננת. חבל שבגילי, כבר אין אף אחד שיסנן בשבילי.
* * *
בלתי אפשרי להסביר לילדים משהו שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעכל; אבוי למי שיצליח להבין את הזוועה, וחבל שיש כאלה שבכלל מנסים.
לא ייאמן איך בכל פעם שגבר רוצח את ילדיו כנקמה בגרושתו – קמים כמה אבות גרושים מרבצם ומאשימים את המדינה, את שירותי הרווחה, את פקידות הסעד, את האם האומללה; את כולם חוץ מאשר את הרוצח עצמו.
הם "יכולים להבין את המניע", מדברים על "מצוקה גדולה שבה היה שרוי האיש", מזכירים שהוא היה "איש משפחה למופת, בן אדם מדהים ונורמטיבי"; מאבק הגירושין הפרטי שלהם פשוט הפך אותם לקוקוריקו; לבם גס, מוחם אפל והנה הם מברברים בכל מקום כנציגי המין הגברי עלי אדמות - כולל רוצחים שאיבדו צלם אנוש.
אגב נורמטיביות; מתי יחלוף תירוץ האי-שפיות מן העולם? למי אכפת אם באותו רגע הפושע חשב צלול או עכור, אם הפסיכיאטריה מגדירה אותו כפסיכי או כנורמטיבי, אם גמדים מדברים אליו בלילה או אם תכנן את הנקמה ברציונאליות ולפרטי פרטים? רצח הוא מעשה לא נורמלי לכל הדעות; למה להתחיל לנתח מניעים, מצב נפשי או מצוקות של פושעים?
הרי אין לזה סוף; ואם הפדופיל שמסתתר בגינה הציבורית שלכם היה בילדותו קורבן לפדופיליה? ואם האנס הסדרתי היה קורבן למעשי אונס? ואם הגבר האלים שמפוצץ את אשתו במכות נקלע למצוקה כי הוא מובטל כבר שנתיים? במבחן התוצאה הם לא קורבנות אלא פושעים; והם לא ראויים לרחמים אלא לעונש.
* * *
אבל הגברים הגרושים מרחמים על רוצחים, אוהו כמה שהם מרחמים. מלאי אמפתיה ויכולת הכלה ועוד כל מיני דברים שלמדו בשיעור הקואצ'ינג האחרון; רק חבל שהם מפנים את כל החמלה הזאת לעבריינים שפלים במקום לנשותיהם לשעבר, למשל.
מבחינתם של הגברים האלה, כל רצח כזה הוא טריגר להעלות מחדש את הקמפיין שלהם על קיפוח האבות הגרושים על ידי הממסד: לדעתם מדובר בעוד הוכחה לייאוש ולחוסר האונים של האבות. הם לא מבינים שזה עובד בדיוק להפך: כל רצח כזה רק מחדד את הצורך להגביר את הפיקוח עליהם, והתגובות האמפתיות שלהם לרוצחים - בהחלט לא עוזרות לשיפור התדמית.
רק הבוקר יצא לי לאנפרנד חבר פייסבוק פעיל ואינטליגנטי דווקא, שפרסם פוסט ארוך ומנומק בעד הרוצח אלי גור. אני חוזרת: פוסט מנומק בעד אלי גור.
מדובר בפעיל למען זכויות הגברים; לדעתי זכויות הגברים באופן כללי, לא זכותם לזרוק את ילדיהם מהגג. בקיצור, הוא סיפר שהכיר את הרוצח אישית, כאשר גור פנה אליו בבקשה לעזור לו למצוא עורך דין. אותו פעיל כתב שגור היה אב מסור שרצה שלום בית, וש"מאז יולי הוא ראה את הילדים שלו אולי פעמיים... הוא נגרר לטירוף הרצחני כי מי שלוקחים ממנו את ילדיו - סביר שיאבד את שפיותו". כמובן, אף מילה על כך שלפי העדויות, ילדיו ואשתו לשעבר של גור סבלו מאלימות קשה מצדו.
הפוסט המדובר של אותו פעיל קיבל מעל מאה לייקים, קרוב למאה שיתופים ואינספור תגובות תומכות מאבות גרושים או מפלצות; תלוי איך מסתכלים על זה. אני מאוד מקווה ששירותי הרווחה עוקבים אחרי פעילויות פייסבוק שכאלה, ומקפידים להיות עם היד על הדופק; אם הכתובת נמצאת על הוול, יהיה פשע לא לעצור את אלי גור הבא.
* * *
אני מצטערת על הסבל הנורא שעוברים הורים גרושים – אבות ואמהות כאחד – אבל אם יש בקהל אב שמסוגל להבין את אלי גור; אם יש כאן מישהו שחושב שבנסיבות מסוימות גם הוא יכול לבצע פשע כזה, שיפנה לעזרה מקצועית בהקדם. במקום לבלבל את המוח בפוסטים מקושקשים, טפלו בעצמכם, ריבונו של עולם. הילדים שלכם יהיו אסירי תודה.