וכל יום אני מבין עד כמה המושג הזה, "פשוט להיות " הוא לחלוטין לא מובן מאליו, בשום צורה, ועד כמה שעצוב שעדיין צריך יום כזה, לא בשבילנו, "הנכים" אלא בשביל מי שבשל קוצר ראייה חברתית, ומגבלה חמורה בלבלב-המצפון, הופך אותנו לשקופים.
צר לי מאוד שהמקלדת שלי רושפת אש, אבל יש רגעים שבהם אתה יודע שמילים גדולות כבר לא יעזרו, רגעים שבהם אתה עומד המום מול סיטואציה, שמוכיחה לך, שאם חשבת שכבר ראית הכל – עדין לא ראית כלום. חכו חכו.
היכולת שלי להיות מעורב פוליטית ולהשפיע (הייתי בתקופה מסויימת יו"ר סניף) הכניסה את המגבלה לפרופורציה, וגרמה לי להבין, אולי לראשונה, שאני לא "כסא גלגלים מדבר". אולי, חשבתי אז, רק אולי, יכול להיות שיש בי יותר.
אבל ביום חמישי האחרון קרה משהו. לראשונה בחיי, התביישתי שאני חבר מפלגת העבודה. המפלגה שחרטה על דגלה צדק חברתי, היא כנראה סוציאלית עד גבול מסוים. הצדק החברתי נעצר במדרגות הכניסה לקלפי. הקלפי ברמת גן לא הייתה נגישה, ולא ניתן היה להצביע.
לא יד המקרה
בינתיים פתחו חדר שהוא מעין מחסן/חדר אשפה והציעו לי להתבודד שם. הציעו גם לעלות אותי בידיים. לא הסכמתי. גם דברים שבאים מכוונה טובה, הופכים לפעמים לאקט משפיל ובלתי ראוי בעליל.
50 דקות. זה הזמן שלקח לוועדה המפקחת על ההצבעה לקבל אישור להוציא לי טופס הצבעה מחוץ לקלפי. היה מי שהתעקש לשלוח אותי, עם כסא גלגלים, סמוך לשעה 20:00, רגע לפני סגירת הקלפיות, לשלוח אותי להצביע בגני התערוכה. רק התערבותו של נחמן שי שעבר במקום מנעה את הידרדרות הפארסה המבישה למקום כה הזוי. ובסופו של דבר הצבעתי.
אני לא יכול להתייחס לזה כמקרי. אל תשאלו אותי למה, אבל איכשהו, שיח השוויון לאנשים עם מוגבלויות, טיפול בנגישות, עידוד תעסוקה והשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום (למי שלא מצא עבודה) כל אלה ועוד נותרו מחוץ לשיח המחאה החברתית שהפך לרוח הגבית של המפלגה. אבל בארזים נפלה השלהבת מכל המדרגות. ואני עדיין מחכה למפלגה שתייצג אותי באמת.