אני מודה – לא נעים לי לציין את יום המודעות לנגישות וחניות נכים, אחרי לילה שבו נפלו 20 גראדים על יישובי הדרום. פתאום נראה לי קטנוני לאכול את הראש על חניית נכים, כשאתמול בלילה נהרג אדם. אילו היינו חיים במדינה נורמלית, זה לא היה מטריד אותי. אבל אנחנו לא חיים במדינה נורמלית, וערב כזה מעוות לנו את כל הפרופורציות הנורמאליות של החיים. אבל בין האירועים הביטחוניים בישראל יש הפוגות, ואנחנו, האנשים עם המוגבלות, נוכחים בפיגוע מתמיד מצד אנשים שלא רואים אותנו ממטר ולא נותנים לנו לחיות חיים נורמליים.
היום מציינים את יום המודעות לנגישות וחניות נכים, מיסודה של עמותת נגישות ישראל, שמתקיים הפעם תחת הכותרת "לא נכה אל תחנה" (יכולנו לייחל לסיסמה עם יותר השראה). נושא החנייה הוא מהקשים ביותר: דמיינו שהשקעתם מאמץ אדיר להתלבש לבד, שילמתם לבייביסיטר, הזמנתם מקום במסעדה שווה כדי לחגוג יום נישואים למשל, כל הדרך חשבתם על הפינוק שממתין לכם במסעדה ואולי גם על זה שיבוא אחרי האוכל. ואז אתם מגיעים למסעדה ומגלים שמישהו תפס את מקום החנייה. הבן זונה חנה בדאבל פארק, ואפילו שיש לכם תו נכה אתם לא יכולים לצאת מהרכב כי המדרכה צרה מדי ואין דרך לפתוח את המעלון שיוריד אתכם מחוץ לרכב המסחרי. נשארתם תקועים בפנים, מחכים.
עזבו אתכם מיום נישואים, זה מעצבן בכל יום - וזה קורה כל יום. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי "חניתי פה רק לשנייה", כבר היה לי מטוס עם טייס צמוד. בשנייה אחת, יוצא כל האוויר הנקי שתפסתם לרגע קטן בריאות. כמה הזדמנויות יש לנו, לכולנו, לחייך במהלך היום? אז למה אנחנו הורסים לאחרים את הרגעים הקטנים האלה?
למה לא מטילים קנס של 10,000 ש"ח?
ג'וליאני ניקה את הפשע מרחבות ניו יורק באמצעות דוקטרינת החלונות השבורים. הרעיון אומר שיחס סלחני של הרשויות כלפי מי ששובר חלון בודד ברחוב, יטשטש את הגבולות ובסופו של דבר ידרדר עבריינים למעשים חמורים יותר. לעומת זאת, ענישה מחמירה כלפי שוברי חלונות תמנע קל וחומר פשיעה חמורה.
בניו יורק זה עבד. ופה? אילו הכנסת הייתה מאשרת קנס של 10,000 ש"ח קנס לחונים בחניית נכים, הייתם רואים את מספר העברות צונח בעשרות אחוזים. הבעיה היא שהמדינה מרוויחה כסף גדול מהקנסות הללו, ולכן לא מציבה לנהגים דגל שחור אמיתי מול העיניים. היא משחקת כאן משחק כפול: מצד אחד מטילה קנס של 1,000 ש"ח על חונים בחניית נכים כדי להוכיח שהיא מטפלת בנושא בחומרה, מצד שני, סכום כזה לא מהווה התרעה מספיק חזקה עבור אי אילו נהגים שמוכנים להסתכן. וכך מקומות החנייה נתפסים, המדינה נהנית והנכים סובלים.
ואגב, הכסף מהקנסות הללו לא הולך חלילה להגדלת קצבאות הנכים. אף אחד לא מפצה אותנו על בזבוז זמננו להפקר, וגם על עצבינו המרוטים כבר. הרי יום שמתחיל כך ויום שנגמר כך יהיה צבוע בצבעים אפורים של ייאוש.
זוכרים כמה התרגשנו לפני שבועיים לחזור שוב ושוב על המנטרה "כולם בשביל אחד"? למה זה חייב לקרות רק ברגעי קתרזיס בכותרות ענק? למה אנחנו לא יכולים לחשוב על זולתנו גם ביום יום? למה אנחנו אוהבים לעבוד על עצמנו שאנחנו כל כך טובים ומוסריים? לא בטוח שבאמת מגיע לנו להתהדר בנוצות הללו. החיים שלנו, הערכים שלנו, לא נמדדים ברגעים הרואיים. קל להיות גיבור בהחלטה של רגע, לצאת להפגין כשמטרת ענק לנגד עינינו; קשה הרבה יותר להיות מוסרי באופן עקבי, בפרטים הקטנים, במקומות של אלוהים.
ראיתם עבריין תופס חניית נכים? צלמו וספרו לנו על זה