הפתגם הידוע על כך ש"אבן אחת שזרק טיפש לבאר, אלף חכמים לא יוציאו", כאילו נכתב במדויק על ההתנהלות הישראלית ברצועת עזה מאז הסכמי אוסלו ועד ה"התנתקות", אותו אירוע שלא רק שלא ניתק אותנו מעזה, אלא חיבר כל כך חזק, עד שהחיבור מגיע עד לתל אביב. זו הסיבה בגללה ברור לכולם שלמצב הנוכחי שאין פתרונות אינסטנט, וכל מבצע, סבב, או איך שתרצו לקרוא לזה, יכול לכל היותר להביא להרגעה מקומית. מי שמוכן לחשוב בצורה רחבה יותר יכול לראות את כיוון הפעולה שבטווח הרחוק יכול להביא לשקט.
כדי להגיע לפתרון, צריך קודם כל לחדד את הבעיה, ובעיקר לא לשגות באשליות, ובהקשר הזה המצב ברצועה מציב מראה ברורה למצב הסכסוך. כי בניגוד למצב ביהודה ושומרון, בו עוד יכול להיות שיש מי שחושב שמדובר בסכסוך טריטוריאלי על הנוכחות היהודית בתא השטח ורצון פלסטיני להקמת מדינה ערבית בגבולות 67', ביחס לרצועת עזה המצב הוא ברור – מדינת ישראל חזרה לגבולות 67' ולא קיבלה שלום אלא טרור. והסיבה פשוטה ביותר, וגם נאמרת בערבית פעם אחרי פעם – כי המטרה של הפלסטינים היא הקמת מדינה ערבית על כל השטח, מעזה ועד יפו, מעכו וחיפה ועד ירושלים, ואם אפשר על הדרך גם להרוג כמה שיותר יהודים, כמובן.
כל עוד הפלסטינים יאמינו שחלום המדינה הערבית הזאת חי וקיים, הם ימשיכו להילחם, ולזכותם ייאמר שבעניין הזה הם משקיעים את רוב המשאבים שלהם. הכספים שמועברים לרצועת עזה, הבטון שמועבר – קודם כל הולך לטובת המלחמה עם ישראל, במקום לנסות לשקם את הרצועה, ולבנות לעצמם מדינה קטנה עם תנאים סבירים.
לכן גם הפתרון למצב דורש מבט רחב יותר על המלחמה היהודית-ערבית, והבנה שהמלחמה מול עזה היא אמנם השיא, אבל היא חלק מהמאבק הכולל של הערבים נגד מדינת ישראל, שבסופו רק אחד מהעמים ישלוט על כל השטח בין הים לירדן. שליטה יהודית תהיה כמובן כזו שנותנת זכויות אזרח לערבים החיים בתוכה ומקבלים את שלטונה. על שליטה ערבית אין צורך להכביר במילים מספיק להסתכל מסביב, למצרים, ירדן, סוריה או לבנון, כדי להבין את המשמעות. גם לאוכלוסייה הערבית.
כן, בסופו של דבר ישראל תצטרך לחזור ולשלוט גם בעזה, אבל כרגע מדובר בשלב רחוק. נכון לעכשיו כניסה לעזה משמעותה הקרבתם של עשרות (ויותר) מחיילינו בשם מוסר מלחמתי מעוות, או הפיכתה של הרצועה לבית קברות עם אלפי הרוגים ערבים, צעד דרסטי שצריך להישמר רק למצב דרסטי.
מה שיותר מעשי ונכון לעשות בשלב הראשון זה ללכת לזירה אחרת באותה מלחמה, ולהחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, תוך אמירה והבנה שמדובר בחלק ממלחמה כוללת על השליטה בארץ ישראל. נכון, מדובר בצעד לא פשוט שמצריך עבודה בעיקר בכל הנוגע לאופן השליטה והחלת האזרחות על התושבים הערבים.
אגב, זה כמובן ידרוש גם היערכות ביחס לערבים שהם כבר אזרחי או תושבי המדינה, בשני מישורים. קודם כל יד קשה בכל מה שקשור להפרת חוק ובעיקר החזקת נשק בלתי חוקית. הנוכחות של משטרת ישראל צריכה להיות חזקה בלוד, באום אל פאחם ובכפרי הנגב - בדיוק כמו במרכז תל אביב. ומצד שני, מדינת ישראל חייבת גם להשקיע יותר בתושביה הערבים – מתשתיות ועד חינוך ורווחה.
זה ייקח לא מעט זמן, אבל לא מופרך להניח שבסופו של דבר - בדיוק כמו הערבים שכבר אזרחי ישראל - גם מי שגרים ביהודה ושומרון ישמחו להחזיק את תעודת הזהות הכחולה. העובדה היא שכשליברמן בזמנו הציע להעביר את ערי המשולש לשליטה פלסטינית, אפשר היה לשמוע את זעקות החרדה משם, מכיוון שגם הם מעדיפים להיות חלק ממדינת ישראל.
ואז, אחרי שמדינת ישראל תשלוט כמעט על כל השטח שבין הים לירדן, למעט רצועת עזה, יגיע תורה של הרצועה, כשכבר ברור שמדינה ערבית לא תקום. וכשזה יהיה המצב, גם המערכה מול עזה כבר תיראה אחרת לגמרי.