איכשהו, ולא משנה כמה צודקות הטענות של שני הצדדים, מה שיישאר בסוף זאת השורה התחתונה הלא נעימה שאומרת שכאשר תכנית שכולה מוקדשת למוזיקה מזרחית הצליחה לכבוש את הלבבות ואת טבלאות הרייטינג, וקברניטי קשת, שחשיבתם מסחרית, החליטו שצופי הטלוויזיה שלהם בשלים לראות ערב שלם שכולו תחרות של מוזיקה מזרחית, היה מי שהחליט לעצור את זה בטענות שונות ומשונות.
ברגע הזה מצאתי את עצמי אומר, ביחד עם קבוצה של בכירי הז'אנר, שאם התכנית הייתה נקראת "אריק איינשטיין קורא לך", זה לא היה קורה. אפשר כמובן לטעון שמתחבאת כאן מזימה קפיטליסטית שמתחברת מאחורי השד העדתי. אבל האמת היא שהשד הזה לא צריך שום מזימה. כי הוא שם. ברמה שונה ממה שהיה לפני עשרים שנה, באופן אחר מהשד של ימי סלאח שבתי, אבל עדיין שם. אין מה לעשות.
בין יצחק רבין לזוהר ארגוב
אני אשכנזי. ולא סתם אשכנזי. הורי הם מהסוג הקרוי ילידי הארץ. אבי המנוח, ניסה להצטרף ללוחמים במלחמת העצמאות ונשלח חזרה לתיכון. הוא הספיק בהמשך להילחם בהרבה מלחמות אחרות. הוא הכיר את מוטה ואת רבין, את רפול ואת עזר. כשהייתי ילד קטן יצאנו פעם לרכיבה על סוסים עם הרמטכ"ל חיים בר לב.
סבא אחד שלי קבור בראש פינה. סבי השני קבור בפרדס חנה. גדלתי בתחושה שאני שייך לשבט של אדוני הארץ. אלה שהם חלק מהקבוצה המובילה, הנכונה, הלבנה. אנחנו והתרבות המשגעת שלנו.
בילדותי זלזלתי במוזיקה ערבית. בצבא צחקתי מזוהר ארגוב. חברים מירושלים הביאו את הקסטה של "אלינור", ואפילו שרנו את השיר הזה ברגש, אבל היה שם גם שיר הפרטיזן וכולנו, כל גיבורי קורס הטיס, השתעשענו ברעיון שהפרענק הזה לא יודע בכלל מה זה פרטיזן.
מכיר את הפרטיזנים? זוהר ארגוב
כשדודו טופז דיבר על הצ'חצ'חים, הוא היה בסך הכל הטמבל שלא נזהר בלשונו על במה. הוא לא השתמש במילה לא מוכרת. לשמחתי בעשורים האחרונים של חיי, הצלחתי להתנקות מכל זה. מההתנשאות, מתחושת העליונות, ויותר חשוב, מהתחושה שזה באמת משנה מאיזה מוצא אתה.
חבר שלי, שאביו אשכנזי ואימו לא, הלך השבוע לפגישה עסקית. שם המשפחה שלו אשכנזי, אבל עורו כהה. הגבר הלא צעיר שפגש אותו ניסה כמובן להתחיל איתו באופן נואש. הוא אפילו הסביר שעל פי שם משפחתה של אימו הם עשויים להיות קרובי משפחה. "אבל אתה לא טהור, נכון? אתה לא לגמרי אשכנזי". "אימא שלי תימניה". "אהה", ענה לו הגבר בטון שאינו משתמע לשתי פנים. את החבר שלי זה הצחיק. גם אותי ברגע הראשון. ואחר כך כבר לא.
לקח לי הרבה שנים לצלול באמת לתוך המוזיקה המזרחית. להכיר אותה לעומק, להבין אותה. ליהנות ממנה. עכשיו אני כבר בשלב של רגשי הנחיתות הקלים. כי למרות ההבנה, והאוזן הרגישה שלי, לא מעט פעמים, אני מתקשה להבחין בדקויות של רבעי טונים ומקאמים. לא פעם, במהלך העונה של אייל גולן קורא לך, כשהשופטים האחרים התחילו להעיר למתמודד על מקאם כזה או אחר, או על סלסולים שאינם במקום, נאלצתי להסתיר את העובדה שאני בכלל לא שמעתי את כל מה שהם מדברים עליו. שהאוזן שלי אטומה לכל זה.
מה ההבדל בין משה פרץ לביטלס?
קל להיתפס לשירי הפופ הטיפשיים שכבשו את הרחבות בשנים האחרונות, ולהסביר שהם זילות המוזיקה המזרחית וזילות המוזיקה כולה. זאת כמובן שטות. פזמוני פופ ישראלים לאורך הדורות הכילו טקסטים אוויליים לא פחות. מ"מתוק, מתוק, זה טעם החיים", ועד "אבניבי אובוהבב". שלא לדבר על יצירת המופת "she loves you yeah yeah yeah".
במתקפה הזאת חוברים זה לזה שמרנים משני הצדדים. בטענה הנושנה של הולך ופוחת הדור. אבל האמת היא שהדור אינו הולך ופוחת, לפחות לא במוזיקה המזרחית. תראו את משה פרץ ודודו אהרון - מה בדיוק פוחת בהם? הייתי השבוע בחתונה שאשכנזית ממנה כבר אין. ה-DJ ניסה להקפיץ את הקהל עם שירים של להקת גזוז. אבל בין "טיטניום" לריהאנה, גם שם, בישראל הישנה הגיע בסוף רצף להיטים מזרחיים קצר שהרים את העסק בעוד שלב.
מה שכן, הצעירים והצעירות, תרשו לי לקרוא להם הילדים, שהגיעו להתמודד בתכנית "אייל גולן קורא לך", שונים מאוד מהילדים שמגיעים ל"כוכב נולד" או "דה וייס". רובם מגיעים מישראל האחרת. ישראל הלא מדושנת. אולי בגלל זה הדבר שהכי נגע ללבי בכל העונה הזאת היה המפגש איתם. עם צעירים שגדלו בישראל המודרנית. זאת שבה כולם מדברים על הכלכלה החופשית, וההזדמנות השווה לכולם, שהיא כל כך לא שווה באמת. בתוכניות זמר אחרות, יש מאחורי הקלעים לא מעט דיונים על הורים שאולי יקנו לילדים קצת SMSים, כאן הדיון הוא יותר בשאלה כמה שעות לוקח להגיע מהבית באוטובוס לחזרות.
לקח לי זמן להבין, שחלק מהילדים האלה, כמה מהם מוכשרים בטירוף, לא רק שלא מאמינים בעצמם, הם אפילו לא מאמינים בזכות שלהם להאמין. כבר סיפרתי כאן על אשר ביטון מטבריה, שבספיישל האשכנזי, שבו בחרתי לכל מתמודד שיר מהעולם שלי, שר באופן קורע לב את "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי.
שבוע אחר כך, אחרי שנפגש לראשונה מזה שבע שנים עם אביו, כוחו לא עמד לו. הוא הגיע לתחרות, עלה לבמה ופשוט לא הצליח לשיר. טען שאינו זוכר את המילים. וזה למרות שהשיר שעליו התאמן "כסף ואלכוהול" של דודו אהרון, הוא מסוג השירים שכל בחור בגילו, מכיר את רוב מילותיו בעל פה.
או מתמודד אחר, שאני מקווה שיגיע בסוף לגמר, שעד לשלבים הממש אחרונים ראית על פניו את האימה בכל פעם שהוא עלה לבמה. אפשר היה לראות את הפחד הזה שהיום יזרקו אותו הביתה. שהוא יצטרך לחזור לחיים הקודמים שלו שהיו בהם פנימיות, וחברה לא טובה, ומסלול כזה שמוביל אותך לתוך הסטטיסטיקות. חמש שנים השתתפתי בכוכב נולד, ומעולם לא ראיתי שם מתמודד חרד כל כך. איכשהו המתמודדים שמגיעים לשם, ועוברים את הסינון, בלי קשר למוצאם, העדתי, באים מבתי גידול יותר חזקים.
מי מפחד מחיים משה?
כמובן שזה לא במאה אחוז, הכללות מטבען מפספסות מעט. אבל אנסח זאת כך, בשבועות האחרונים, כשאני מתעורר בבוקר עם פרצוף קצת חמוץ, ומרחם על עצמי שקשה לי, אני נזכר במתמודדים מהתכנית ובסיפורים האישיים שלהם, ופשוט יוצא מהמיטה בבת אחת. זה לא שאין לי זכות לקטר, אבל קצת פרופורציה אף פעם לא מזיקה.
אבל אסור שהפן החברתי, ישתלט על התיאור שלי. קודם כל כי המתמודדים האלה באמת שרים נהדר. אני ממליץ לאשכנזים שמעקמים מעט את האף, להיכנס ל-VOD ולראות את המתמודדים בספיישל שבו הם שרים רוק ופופ אשכנזי או בספיישל משירי עוזי חיטמן כדי להבין איזה יכולות יש להם. את עדן אבוטבול שרה "זכיתי לאהוב" או את מתניה טיירי שר את "ניגונה של שכונה". אני מבטיח לכם הנאה צרופה.
יותר מזה. ההנאה הגדולה ששאבתי מההשתתפות בתכנית הייתה קודם כל מההזדמנות להכיר לעומק את המוזיקה הזאת. להבין שבזמן שאני לא התעניינתי בו, חיים משה הוציא כמעט 30 אלבומים, שבכל אחד מהם יש כמה שירים שהם קלאסיקה ישראלית אמיתית. ולהבין שהפער בין מעמדו לבין מעמד של מישהו כמו יהורם גאון (שהוא אמנם לא ממש אשכנזי, אבל נחשב אשכנזי), הוא גם פונקציה של הזלזול, שחלקו לא נעלם עד היום, בזמרים מזרחיים.
אני עוד זוכר, בשנות השמונים, את הרמת הגבות הקולקטיבית כאשר מפיק הטלוויזיה המנוח חיים מלובן, החליט שחיים משה הוא הזמר האהוב עליו והשתדל להביא אותו כמה שיותר פעמים לתוכניות האירוח של יום שישי שהפיק בערוץ הראשון. הדיבור היה תמיד שמלובן הוא קצת עממי מידי ויש לו טעם גרוע. וגם שהוא קצת מתחנף לליכודניקים. מלובן לא היה אדם אנין במיוחד, אבל הוא זיהה אז משהו שרוב נותני הטעם האחרים לא הסכימו בכלל להקשיב לו.
דברים שלמדתי ממרגול
בתחילת שנות התשעים, כשהייתי עורך עיתון העיר, ניסה ארי שמאי, שהיה אז גם שדרן רדיו, לשכנע את כולנו שהדברים האמיתיים קורים במוזיקה המזרחית. מאחר ששמאי היה אקסצנטרי בכל עניין, זלזלנו בו ובטעמו. הפעם הראשונה שבה הבנתי שאולי יש משהו בעולם הזה, הייתה כשראיתי לראשונה זהבה בן.
בתקופה ההיא כבר הכרתי היטב את היצירה של זוהר ארגוב, ולהבדיל את שיריה של אום כולתום ובעיקר את עינתא אומרי. זהבה הגיעה בדיוק ברגע הנכון, כדי להיכנס לי ללב. בתור עורך עיתון העיר, ניסיתי לשכנע את חבריי למערכת ואת הקוראים שזהבה היא הדבר האמיתי. שהקול שלה, האופן שבו היא מתווכת עצב, הוא חסר תקדים. זה לא ממש עבד. הטענה נגדי הייתה שזה מין שטיק טרנדי. שכל מה שמעניין אותי זה להיות שונה ולהגיד שאני מקדים את זמני.
המפגש עם מרגול, ליד שולחן השופטים של כוכב נולד, 15 שנה אחר כך, היה הדבר שחיבר אותי סופית למוזיקה המזרחית ולעולם שהיא מייצגת. דרכה, לראשונה בחיי, שמתי לב לכך שצבע עורו של מתמודד שמגיע לעמוד מול השופטים, משנה איכשהו את הטון שבו מדברים אליו. זה לא נעים לגלות, אבל מרגע שאתה מודע לזה, ההבנה שלך עולה מדרגה.
אייל גולן הוא לא אדם מקופח, גם אם רק לפני עשור היחצנית שלו שלחה פעם דיסקים ריקים לרדיו והם כמובן לא נכנסו לפלייליסט. איש לא האזין להם. אבל נדמה לי שהחיבה שלו לבנימין נתניהו ולליכוד, נובעת גם מזה שנתניהו והליכוד מחבקים אותו באופן בלתי אמצעי. אהוד ברק, המנהיג האחרון של מפלגת העבודה, הגיע בחיפוש שלו אחר עממיות עד אתניקס. מעבר לזה הוא כבר לא הצליח להגיע. נתניהו הגיע עד גולן ושרית חדד. באופן טבעי הם משיבים לו אהבה.
נכון להיום, אייל גולן הוא הזמר המצליח בישראל לצדו של שלמה ארצי. ולמרות זאת, החיים מאחורי הקלעים של "אייל גולן קורא לך" נטולי דרמה. הדרישה היחידה שלו היא שיהיה מצב רוח טוב. שתהיה הנאה בעשייה. כל השאר הם פרטים. הוא הרבה יותר נחמד ממה שהייתם מדמיינים. ואין בו גרם אחד של נפיחות. הוא והשופטים האחרים, ירון אילן, יוסי גיספן ועדי ליאון, קיבלו אותי בזרועות הכי פתוחות. כמו שאוהבים להגיד, היו לנו גם ויכוחים, וחילוקי דעות, אבל היה באמת כיף איתם. אני מרגיש שלמדתי שיעור.
אני לא מאריך בדיון על השופטים, כי בשבוע הבא, לקראת הגמר, אפרסם כאן שיחה מעניינת שקיימתי עם דודו אהרון, שהוא אחד האנשים הכי נחמדים, רציניים ומפתיעים שפגשתי בזמן האחרון. ובכלל, למרות שאני יכול להמשיך עוד ועוד, אני חושב שהגיע הזמן לסכם: להיות שופט ב"אייל גולן קורא לך" הייתה אחת החוויות החזקות ביותר שעברתי בטלוויזיה. אני מרגיש שהיא כיוונה מחדש את המצפן הפנימי שלי. אני קצת אסיר תודה שזכיתי בה.