_c.jpg)
חמשת אלפים איש קיבלו השבוע בהיסטריה את "הפרויקט של רביבו", שהופיע לפני אייל גולן במופע המרכזי של "פסטיבל התמר". המשפט הזה מקפל לא מעט ניצחונות והישגים. חצי שנה אחרי שפרצו לתודעה, חברי "הפרויקט של רביבו" עולים לבמה בהרכב של 12 איש, למופע של שעה, שרק אל תעיזו לקרוא לו מופע חימום. הבעיה היא שלפעמים, מול 5,000 איש, צילו של אייל גולן הוא לא בהכרח המקום הכי מחמיא להרכב טרי.
הנה שאלה על אמנות: האם מה שחשוב הוא בהכרח טוב? מעניין? מאתגר? הנה עוד שאלה: האם יכול להיות שמשהו בעל חשיבות היסטורית וחברתית הוא באותה מידה מעשה חובבנים? הנה עוד צרור שאלות: כיצד מייצרים היסטוריה? כיצד מייצרים רצף? ומה אם יש היסטוריה, אך היא מוסתרת מהעין? נדמה לי שיש לנו מספיק שאלות לטור אחד.
"הפרויקט של רביבו" הוא מפץ הגדול שהתרחש השנה במוזיקה הישראלית. זה האירוע החשוב, הבולט והמעניין ביותר של שנה אפרורית, נטולת שיאים או חידושים אחרים בכל הז'אנרים המוזיקליים. אולי זו עוד סיבה שבגלל יכול היה "הפרויקט של רביבו" לפרוח בעוצמה כזאת דווקא השנה.
הפרטים פשוטים, כמעט פשוטים מידי: רביב בן מנחם הוא אחד המוזיקאים הכי מוכשרים והכי לוהטים בגיזרה שיוסי גיספן מבקש שנכנה "המוזיקה המסולסלת". הוא הלחין בין היתר להיטי ענק כמו "ריקוד רומנטי" לישי לוי, "שתדעי" לשלומי שבת וכמעט מחצית הלהיטים באלבום האחרון של אייל גולן. הוא גם הפיק מוזיקלית את כל השירים האלה ונחשב אחראי מבחינה מוזיקלית לפריצה המחודשת של ישי לוי.
את "הפרויקט של רביבו" הוא רקח בקטנה, בבית, בזמן שהוא לא עסוק בלשרת את הגדולים. הרעיון היה להקליט מחרוזות של להיטים מסולסלים מהתקופה שבה הז'אנר הזה היה מתחת לראדאר הכללי. מחרוזות הן ז'אנר מקובל במועדונים. זו דרך לדחוס כמה וכמה להיטים למשבצת זמן יותר קטנה, וזה עוזר לחמם את הקהל. בתקופת הקסטות, לא היה כמעט זמר מזוהר ארגוב ועד בכלל, שלא הקליט מחרוזות.
מתברר שעכשיו, אחרי שהמוזיקה המסולסלת הפכה לאגף מוביל במוזיקה הישראלית, ואמניה הם חלק מכובד מהשורה הראשונה, הגיע הרגע להיזכר, שיש לכל העסק הזה היסטוריה. רביבו בא בזמן ובמקום הנכון, ובבת אחת, בשיטפון גדול, הציף מחדש תקופות אבודות של זמרים ושירים שלא הצליחו בשעתו לחדור לרדיו ולמיינסטרים ונשארו מין סוד עממי. הרי גם הרדיו המקומי שכולו סלסולים, מעדיף כמעט לגמרי את להיטי הרגע. מישהו היה צריך להזכיר להם שזה לא התחיל הכל בעומר אדם.
מסתבר שהשוק היה צמא לזה. הקטעים ביו טיוב עשו שמות. הרדיו המקומי התחיל בניגוד למנהגו להשמיע את המחרוזות הארוכות, וההופעות של ההרכב נמכרו שבועות מראש. "הפרויקט של רביבו" הפך להיות ההיסטוריה המשוחזרת של הזמר המסולסל בדיוק כמו שהגבעטרון וחבורות הזמר הן נושאות את ההיסטוריה של הזמר המפא"ינקי. "תן לזמן ללכת" מול "ים השבולים".
רק ממלאי מקום
וכך לסכום השנה המוצלחת הם הגיעו למצדה לפתוח את המופע של אייל גולן. הקהל קיבל אותם בחום עצום, אלא שתוך דקות מעטות התברר שכדי להחזיק קהל כזה גדול ובאמת לכבוש אותו, לא מספיק רעיון נכון. רביב בן מנחם עצמו, עומד במרכז הבמה עם קלידים, ומנצח על כל העניינים באווירת דיוויד גואטה ובוב סינקלייר. וזה חמוד מאוד. אלא ששני הזמרים של ההרכב, רחוקים מאוד מהרמה נדרשת. אני לא מאמין שמישהו יודה בזה, אבל לא נראה לי שמישהו אי פעם תכנן ששני הסולנים של ההרכב יופיעו בפני קהל כזה ענק ברצינות. זה אולי נחמד לערבי חפלה מלאי אלכוהול וגת. אבל במה שקוראים "מופע" זאת בעיה גדולה.
באופן טבעי כשעלה אחר כך אייל גולן לבמה, קל היה לראות את ההבדל. למעשה כל מה שהיה צריך כדי לשדרג את המופע של "הפרויקט" זה להביא מישהו כמו גולן לשיר איתם את המחרוזות. אני מניח שגם אנשי הפרויקט מבינים את הבעיה.
אפשר גם כמובן להישאר עם מה שיש ולהתרכז בהקלטות ובמופע עממי, מועדוני, שבו תוך חצי שעה, אדי האלכוהול מגרשים כל מחשבה על איכות. אני חושד שרביב בן מנחם, בתור אדם כשרוני ומוערך, נמצא כעת במלכוד. אם יבחר להיות נאמן לאחיו וחברו, יש סיכוי שבקרוב יאפילו עליו פרויקטים משפחתיים אחרים שכבר נהגים ברחבי ישראל. שהרי אם כל אחד יכול לקחת את השירים האהובים עליו ולשיר אותם בסבבה, אז... כל אחד יכול. אם יבחר רביבו לפתוח את הדלת לזמרים נוספים ולהיות הגרסה המסולסלת של עידן רייכל, יתכן שיצטרך לפגוע בקרובים לו.
בכל מקרה, בתשובה לשאלות שנשאלו בהתחלה, "הפרויקט של רביבו" הוא תופעה חשובה ורצויה, בשרשרת ההיסטורית של המוזיקה המסולסלת. סוף סוף יצטרך המיינסטרים לאמץ לחיקו יותר משני שירים של המלך זוהר, כדי להצניע את שנות ההתנשאות. אבל רק רביב בן מנחם יכול להחליט האם הפרויקט שלו יישאר ציון דרך היסטורי רגעי או שיהפוך למעבדה שתבצע את השירים שהוא כותב, ותוכל להפוך בהמשך להרכב המוביל, והיחיד בעצם, בזמר המסולסל שכולו רק סולנים. ואולי אף להרכב המוביל של ישראל.