השתחררתי מהצבא באוקטובר 1979. שנות השמונים עמדו בפתח. לא ידעתי שהן מתוכננות להיות שנים של ניכור אורבני. אני הייתי צעיר, ואופטימי, וכבר התקבלתי לקורס דיילים באל על, רק שהקורס עמד על בלימה. הודיעו שהוא יתחיל רק בקיץ הבא. הבנתי שמגיע לי טיול אחרי צבא.
הבעיה הייתה שלא נשארתי בקבע, וכל הנסיונות שלי להרוויח כסף מהיר התפוצצו לי בפנים. למשל כשירדתי עם חבר לאילת, להשתתף בבניית שדה התעופה החדש עובדה במסגרת הסכמי קמפ דיוויד. שבוע עמדנו בשמש עד שהבנו שממש לא צריך אותנו שם.
אבל היה לי חלום לעשות טיול קרוס-קאנטרי באמריקה. והיו לי שני חברים, יהודה ואלי, שגם הם רצו לעשות את הטיול, וגם היה להם פתרון מעולה. לחברת משפחה מסן פרנסיסקו יש אחות שנשואה עם חוואי ביוטה. יש לו חווה ענקית ואנחנו יכולים לעבוד בה כמה זמן שנרצה ולעשות מלא כסף לטיול. זה נשמע נפלא. בכל זאת, אנחנו בוגרי בית הספר החקלאי בפרדס חנה.
בשנת 1979 אנשים היו הרבה יותר טיפשים בכל מה שקשור לכסף. או שאולי זה רק אני. יצאנו לדרך בלי לשאול בכלל כמה באמת נרוויח בחווה ביוטה. הנחנו שזה יהיה הרבה. למה שזה יהיה מעט? בכל זאת אמריקה! והכל בדולרים!! ומאחר שהיינו צעירים וחסרי מנוח, עוד עצרנו בלונדון לכמה ימים, רצנו לראות את המחזמר החדש שכולם דיברו עליו, "אוויטה". וגם קנינו פה ושם קצת בגדים. שיהיה.
כך כבשנו את ארץ המורמונים, או שלא
בסן פרנסיסקו בילינו עוד שבוע נחמד, שכלל הופעה של השם הכי חם בעולם - גרי ניומן, ואז עלינו על רכבת שתביא אותנו תוך 20 שעות לסולט לייק סיטי. אני לא זוכר איך קראו לחוואי. הוא היה איש גבוה מאוד, עם כובע בוקרים ושפם לבן. הוא אמר שאנחנו צריכים להתכונן ולקח אותנו לעשות קניות. מגפי בוקרים, כובע בוקרים, ולדעתי גם חולצות משבצות.
הדרך הייתה ארוכה אך מקסימה. החווה עצמה נמצאה באמצע של קניון שנקרא "The 9 Mile Canyon" והוא מפורסם בזה שיש שם כל מיני ציורי קיר אינדיאנים בני כמה מאות שנים. בדרך העזנו סוף סוף לשאול אותו כמה כסף נרוויח והוא ענה לנו בלי למצמץ: מאה דולר לשבוע לכל אחד, ובגלל שאתם חברים ומישראל, לא נתחשבן אתכם על האוכל. אני לא יודע איך להסביר לכם את גודל האסון. מאה דולר היה גם אז סכום מאוד מאוד נמוך. אנחנו הנחנו שנקבל בין 1,500 ל-2,000 דולר לחודש, ותכננו ששלושה חודשי עבודה בחווה יסדרו לנו טיול מהמם בכל ארצות הברית.
דממה נפלה עלינו. בחווה פגשנו את המנהל, שנראה איש סימפטי והסביר שהוא גר עם משפחתו בעיר הקרובה במרחק 30 ק"מ. הוא הכיר לנו את אלכס, הפועל שגר בחווה ואמור היה להיות החברה שלנו וגם האיש שמבשל לנו אוכל. כבר בארוחת הערב הראשונה הבנו שהאוכל שם יהיה מחריד. אלכס הזה היה טיפוס מסרט גרוע. מבוגר ערירי, עם שיניים לא טובות, מבטא בלתי נסבל, ופנים חרושות קמטים.
ביום שהגענו הוא היה עסוק בלתקן את האנטנה שאיתה קלט שידורי טלוויזיה במקלט ישן ושחור לבן. הוא מתח כבל באורך אינסופי מהחווה, לפסגת הקניון שעל יד, וכך הצליח לראות טלוויזיה. אלא שעכשיו מישהו קרע לו את הכבל. בשביל זה באנו לאמריקה? לראות טלוויזיה בשחור לבן? נכנסנו לחדר שלנו ושכבנו על המיטות בדממה גדולה. אבל האמת שלא היה זמן למחשבות, כי המנהל המקומי הסביר שהם חיכו לנו, ועל הבוקר נצא לכיוון ההרים כדי להעביר את עדר הבקר הגדול, ממרבץ החורף בחזרה לחווה שם הוא מבלה את הקיץ.
נראה כמו הר ברוקבק, מרגיש כמו בה"ד 1
וכך למשך שבוע כמעט הפכנו לבוקרים. כל אחד מאיתנו קיבל סוס, ורכבנו סביב העדר, מובילים את הפרות באיטיות. עד היום אני מצטער שיש לי רק תמונה אחת עלובה מהשבוע ההוא, וגם אותה אני לא מוצא. בעידן ההוא לא היה נהוג לצלם כל כך הרבה, וגם לא תמיד שמרו את התמונות. אבל זה היה שבוע קסום, באווירת ברוקבק מאונטיין, רק בלי הפן הרומנטי. נוף, פרות, מלא שעועית, וסטייקים ותפוחי אדמה. בימים האלה אפילו הדחקנו את העובדה שאנחנו פועלי קבלן עלובים.
כשהגענו חזרה לחווה ולקניון הרגשנו כמו מי ששיחקו אותה בחוויה אמריקנית הכי אותנטית. נאלצנו עוד לעזור למנהל החווה להטביע סימן בבשרם של כל העגלים שנולדו, נדמה לי שזה הדבר הנורא ביותר שעשיתי בחיי. אלא שמרגע שחזרנו לחווה, התברר שלא ממש צריכים אותנו שם. ובבוקר הבא המנהל הודיע שאנחנו נתחיל לתקן את גדרות החווה, ולנכש קוצים שגדלו לצד הגדרות בחורף כדי שיהיה יותר אסתטי.
למחרת הודענו למנהל שאנחנו צריכים לנסוע לעיר הקרובה לקנות רכב כי קשה לנו. ואכן קנינו ב-600 דולר מכונית משפחתית גדולה ולא כל כך ישנה. צלצלנו קולקט להורים והם היו נחמדים וידידותיים ואמרו שיהיה בסדר ונסתדר. ואז הודענו למנהל החווה שאנחנו מפסיקים. זה לא היה ממש בפסח, אבל הייתה שם בהחלט תחושת הקלה של "מעבדות לחירות". הרגשנו נפלא. אנחנו עניים, ואין לנו גרוש, אבל גם אם נתקע באמריקה, באמצע שום מקום, לא נסכים לעשות עבודות רס"ר מטופשות ולנכש קוצים שלא הפריעו לאיש ליד גדרות.
למרבה הפלא ההודעה התקבלה בתדהמה ובכעס רב, ובטענה שבגללנו הפסידו שני פועלים מעולים. הודיעו לנו שאנחנו חייבים להישאר עד סוף השבוע, וכך עשינו. כחלק מהאכזבה מאיתנו, הובהר לנו שאת התשלום נקבל רק אם נחזור לסולט לייק סיטי, לביתו של בעל החווה. אז סיימנו את השבוע, אספנו את הציוד שלנו ונסענו חזרה לסולט לייק סיטי, מרחק חמש שעות. מזג האוויר היה מחורבן, גשם כבד ירד. הגענו לביתו של החוואי בשעת ערב מאוחרת, רטובים ומתים מרעב.
אשתו של בעל החווה פתחה לנו את הדלת. היא הייתה חמוצה מאוד. היא בקשה שנמתין וקראה לבעלה. הוא נתן לנו שלוש מעטפות, בכל מעטפה היו 200 דולר. אמר "תודה, לילה טוב" וסגר את הדלת. הוא אפילו לא הציע לנו כוס קפה. מהחיבה לישראל, לחייליה וחקלאייה לא נותר דבר. אכלנו מקדולנד'ס וישנו בתוך האוטו, שאותו החנינו בשכונת מגורים.
המשכנו את הטיול באמריקה עוד חודשיים, עד שהגיע הטלפון הגואל, וחזרתי לתל אביב בשביל להיות דייל אוויר. לפחות יכולתי לספר את הסיפור הזה כשהסרט "ברוקבק מאונטיין" יצא לאקרנים. למרות שטשטשתי מאוד את הפרטים.