הדיון עצמו היה זהיר ומנומס. סייד קשוע, דב אלפון, ג'וליה פרמנטו ויאיר אסולין התנסחו מאוד בדיפלומטיות. אף אחד לא אמר בטלוויזיה את מה שנאמר מאחורי הקלעים. שקניוק מצליח לעשות פסטיבל גדול ממותו המתקרב. שהוא עושה את הפסטיבל הזה כבר הרבה שנים. ושזה פסטיבל מעט משעשע.
הראיון האחרון
זו דרכו של עולם. הרי אפשר כמובן בכובד ראש לדון בשאלה, כיצד מכין אדם את מותו. איזה מחשבות עוברות לו בראש, אבל הדיון הזה עושה קצת צמרמורת. המחשבה על האין היא לא משהו שבא לך להתעסק בו באופן שוטף, ולכן קל יותר לעבור למקומות הציניים. ולצקצק על זה שקניוק "סוחט את הלימון" ומשפטים מהסוג הזה.
אין לי מושג אם קניוק ראה את הדיון ההוא, או שמישהו סיפר לו עליו. זה כמובן היה דיון לגיטימי ואף מעניין, נשאלו בו גם שאלות כמו "האם כתיבת מכתמים בבלוג היא יצירה ספרותית", אבל אני נשארתי עם טיפה של חוסר נוחות. וכשהודיעו מהוצאת הספרים שספרו "האיש והאקסודוס" יצא עכשיו מחדש לחנויות, הצעתי שנזמין אותו לאולפן. התשובה הייתה שקניוק כבר לא יכול להגיע, זה קשה לו, אבל הוא ישמח שנבוא אליו.
בדרך כלל אני מעדיף שהאורחים יבואו לאולפן. זה מייצר איזו אחידות ונותן להכל מסגרת נכונה. ראיונות בבית הופכים תמיד סנטימנטליים ומעט דביקים. הבית הוא מקום שבו המרואיין מוגן מפני המראיין. באולפן עם התפאורה האחידה, המרואיין צריך להתאמץ קצת יותר. וככה נח לי. אבל הבנתי שבמקרה הזה אין ברירה.
בהכנות לראיון דיברנו לא מעט על מוות. היה מי שאמר, "נו, אולי יהיה לנו ביד את הראיון האחרון איתו" והיה מי שענה מיד "סמוך על קניוק שהוא ייתן עוד עשרה ראיונות אחרונים אחרינו". וכולם צחקו בשחרור. אבל הבנו גם שזאת הזדמנות כמעט חד פעמית לדבר עם אדם על מותו. לשאול שאלות, שבדרך כלל גם למראיינים חסרי גבולות אין אומץ לשאול. ואכן באחד מרגעי השיא של הראיון כשקניוק אמר "אני יודע מתי אני אמות". יריתי אליו "מתי? השבוע? עוד שבועיים? עוד חודש? מתי בדיוק?".
בן דור הפלמ"ח הפך להיות גיבורו של דור ה-Y
קניוק גר במרחק 700 מטר ממני (ככה אמרו לי המפות של גוגל). בבוקר הראיון צעדתי אליו בלי לחשוב הרבה. בדירה שלו ברחוב ביל"ו כבר חיכה הצוות. קניוק עצמו ישב על כורסא וחיכה לי. נכנסתי להגיד לו "שלום" והבטתי על הקירות מסביב. אפשר היה לחשוב שגר שם אמן היפסטר בן 26. רהיטים אקלקטיים, צנועים, עם ניחוח ישן אבל לא מעיק. המון ספרים. על הקירות ציורים וצילומים מלאי השראה. התחילה שיחת חולין, אבל בסיטואציות כאלה, אני מעדיף לא "לבזבז" שיחות טובות כשהמצלמה לא עובדת, אז נפרדתי ממנו ויצאתי החוצה לחכות עד שהכל יהיה מוכן.
הדיון באולפן על הבלוג של קניוק
הראיון עצמו נמשך בערך חצי שעה. קניוק היה מקסים. לאורך השנים פגשתי אותו בלא מעט תחנות. הוא תמיד היה מעט מריר. בעיקר בגלל שחש לא מוערך מספיק. תמיד הייתה איזו ביקורת, איזה פרס שלא ניתן לו. בעשור האחרון זה פתאום השתנה. פרסום "חיים על נייר זכוכית", זכרונותיו מניו יורק בשנות החמישים, הפך אותו לגיבור החדש של הצעירים בתל אביב. כל פרחי הספרות ושועלי התקשורת בני ה 25-35 "גילו" אותו לפתע והתאהבו בו.
מבחינה היסטורית זו קצת בדיחה. הרי קניוק, בן דור הפלמ"ח, רצה תמיד להיחשב למתעד המוביל של הצד האחר של האתוס הציוני, לסופר של "חימו מלך ירושלים", זה שלא התבייש להציג את הזוועה שלמד בהרואיות. רוב המעריצים החדשים שלו, משתעממים מספורי אקסודוס. מבחינתם קניוק הוא הבוהמיין החביב והמבוגר, שתיעד עבורם את ניו יורק שהם כל כך מעריצים בעידן קודם. הוא מעין סבא רוחני, שמימש את חלומם הגדול עשרות שנים לפניהם ועוד כתב על זה יפה.
אהוד מנור מחייך מהמדף
הערצה היא הערצה היא הערצה, והיא תמיד נעימה. ובסופו של יום, קניוק למד ליהנות ממעמדו החדש. בשיחה שלנו הוא היה בשיא הלבביות שלו. הסביר שהוא הספיק כבר הכל, שהוא מאושר. עם זוגתו, עם בנותיו, עם הנכד הקטן. ושהוא באמת מוכן ללכת לאן שהולכים. כמובן שהצקתי לו בשאלות שונות ומשונות על תחושתו לקראת הסוף, בעיקר כי בתור אדם מילולי מאוד ופיוטי, דבריו הקסימו אותי.
לא הספקתי אפילו לחשוב לרגע וכבר הייתי נתון בסמסים טכניים לגבי עריכת הראיון המלא וסידורים אחרים. זה לקח חצי שעה בערך ואז נהיה שוב שקט. נכנסתי לחדר העבודה והתיישבתי מול המחשב. העליתי את ערוץ היו טיוב של הזירה והגעתי לראיון עם קניוק. צפיתי בו. זה היה מאוד מוזר.
יורם קניוק לא היה חבר שלי, או אדם קרוב אלי, אבל אדם שהכרתי הרבה שנים. והנה אני שומע את עצמי מדבר איתו, ואותו עונה. זה קרה רק לפני עשרה ימים, ועכשיו זהו. העיניים שלי נדדו ימינה, למדף שעליו יש לי תמונה של אהוד מנור מחייך. הבטתי בו, והיה לי נדמה שהוא מסמן לי משהו כמו "זה בסדר, אני אקבל אותו יפה". קפאתי לרגע, אבל אז ניערתי את הראש, כאילו להזכיר לעצמי שאני לא מאמין בשטויות האלה. הצצתי שוב באהוד. הוא המשיך לחייך.