מוצאי שבת, תשע בערב, חזרתי הביתה מבילוי שקיעה נעים בחוף מנטה ריי עם שני האחיינים החמודים שלי והוריהם, שהגיעו מבוסטון לקיץ. ברחוב מזא"ה שלנו היה חושך מצרים, שוב תקלה בתאורת הרחוב. מאז שישראל כץ הפיל עלינו את אסון הרכבת הקלה מאוד שונמכנו. תקלות כאלה הן כמעט שבועיות.
בכניסה לבניין עמדו חמישה שוטרים. התקרבתי והבנתי שהייתה שם איזו תאונת דרכים קלה עם אופניים. חייכתי בנימוס אל השוטרים ונכנסתי לבניין. צלצלתי לאיתן, שבדיוק היה אמור לצאת מהמלון לשדה התעופה בפריז כדי לחזור הביתה. הוא לא ענה. פתחתי את המנעול ונכנסתי פנימה. הדירה הייתה משום מה מוארת, ושמעתי רעש משונה. עוד מבט והבנתי שכל המגירות בכניסה פתוחות והכל הפוך. גם בחדר העבודה שלי נראה שמישהו רוקן את כל המגירות. החלון היה פתוח והתריס היה תפוס באופן משונה. מישהו פתח את החלון מבחוץ. אבל רגע, זאת קומה שלישית!
נבהלתי. שאלתי בקול רם "יש כאן מישהו?" אבל מכיוון החלון הפתוח נשמע רק רשרוש קל. עברתי בין החדרים, בכולם היה בלגן. יצאתי מהבית ורצתי למטה במדרגות, ניגשתי לשוטרים ואמרתי להם שהייתה אצלי פריצה. שוטרת מתוקה בשם מיתר ושוטר עירוני נעים סבר בשם יוסי עלו איתי הביתה, הביטו סביב ופסקו: "היה כאן פורץ, ואתה הפרעת לו". הם ירדו מהר חזרה לראות אם הוא עדיין בסביבה אבל הוא כבר ברח. פספסתי הזדמנות להיות ממש גיבור.
אוצר בלום של זבל
"מה חסר? מה הוא לקח?", השוטרים התחילו ללחוץ עליי להגיד מה נגנב כדי להעביר לשוטרים שמסתובבים בסביבה, אבל לי לקח רגע להבין בכלל מי נגד מי. הרגעתי את הנשימה והתחלתי לנסות לברר. על הרצפה מול דלת הכניסה עמד תיק הספורט שלי, כשתכולתו המקורית מונחת בערימה לידו. הפורץ רוקן אותו ואז מילא אותו מחדש בכל טוב. גם בחדר עבודה שלי עמד תיק ענק מלא בציוד, מוכן לדרך.
מאחר שהיה ברור שהפורץ לא נכנס מהדלת הראשית, השוטרים קבעו שהניסיון שלי לפתוח אותה הוא שהבריח אותו. אם הייתי מתעכב, שני התיקים העמוסים וכל מה שבתוכם היו עוברים בעדינות לרחובות תל אביב. כשהשוטרים עזבו התחלתי להבין מה קרה. הפורץ טיפס על המרזב ונכנס לחדר העבודה שלי דרך החלון. בחדר הזה יש שולחן עבודה ולצדו שמונה מגירות. הפורצים, כמו שאתם יודעים, מחפשים קודם כל מזומן ותכשיטים.
התכשיטים היו מונחים כולם בקערה גדולה, אבל הפורץ הבין מיד שהם לא שווים כלום. אין לנו תכשיטים של ממש. העגילים והשרשראות שהיו שייכים לאמו המנוחה של איתן, רובם מפלסטיק או מתכות זולות, לא הרשימו אותו בכלל. בעיניי הם יפים, אבל הוא זרק אותם על הרצפה. אחר כך הוא פתח את המגירה העליונה ורוקן אותה. אסף תעודות זהות, אייפון ישן וכמה כרטיסי אשראי שפג תוקפם ומשום מה התחשק לי לשמור.
בשלוש המגירות הבאות חיכה לו אוצר בלום, כך לפחות הוא חשב. זוכרים את מעטפות הפלסטיק הכחולות שעד לפני כמה שנים היו סוכני הנסיעות מכניסים בהן את כרטיסי הטיסה? אז איתן משום מה אסף מלא כאלה ומילא אותן בכרטיסי טיסה ישנים, קבלות שלא היה למי לתת, מכתבים, כרטיסי ביקור - אוצר בלום של זבל שאיש לא זקוק לו. ובכל זאת מעולם לא זרקנו אותו.
מה שיותר גרוע מבחינת הפורץ, זה שבפלסטיקים האלה היו כל מיני שטרות כסף. שלושה שטרות מיוגוסלביה לפני שהתפרקה, שני שטרות מנפאל, שטר טורקי ישן שמזמן יצא מהמחזור ו-5 פרנקים שוויצריים. בקיצור, מלא כסף שאינו שווה דבר. אבל הפורץ הסתנוור מהשטרות. הוא פתח את הפלסטיקים אחד אחד ורוקן את תכולתם. זה הפך את החדר למבהיל כשנכנסתי, אבל בתכלס, הוא לא מצא כלום. אני בטוח שזה לקח לו המון זמן. אז תודה למעטפות הפלסטיק, שבגללן לא נשאר לגנב כוח לפתוח את כל קופסאות הדיסקים שמונחות מסביב וככה הוא הפסיד יותר מ-100 לירות שטרלינג שהתחבאו באחת מהן.
גנב חובב אהוד מנור?
אחר כך הגנב מצא תיק שהכנתי עם בגדים לצילומי "אייל גולן קורא לכם", רוקן את חלקו ודחף פנימה את תעודות הזהות, כרטיסי האשראי והפרנקים השוויצריים. משום מה הוא לא לקח את הדרכונים. הוא בחר לעצמו בקפידה זוג נעלי אדידס ממש יפה וצירף אותם לשלל. את החולצות שהכנתי לצילומים הוא מיין, ושמר לעצמו רק כאלה עם תוויות חדשות.
על השולחן מצד שמאל היה את הבושם שגנבתי פעם ממוריסי ואוסף דיסקים של אהוד מנור שעומדים שם רק כדי שאוכל לראות את פניו של אהוד בכל פעם שאני מביט. הוא מיד חמד את הבושם, וכנראה שהפרצוף של אהוד סיקרן אותו כי הוא פתח גם את הקופסה וגם את כל הדיסקים שבפנים.
אחר כך הוא המשיך לחדר ארונות ולחדר שינה. הוא אסף שני אייפדים, עוד מחשב אישי ועוד זוג נעלי אדידס שמצאו חן בעיניו וכך מילא תיק נוסף. הוא פתח את המגירות בשידה שבכניסה. באחת המגירות אני מחזיק משקפי שמש ישנים, רובם בני עשור לפחות, אלא שאני שומר אותם בקופסאות שנראות חדשות, מה שגרם לפורץ הנוצץ להעמיס גם כמה זוגות משקפיים. מה בדיוק הוא היה עושה עם כל הסחורה הזאת? השוטרים שאיתם פרקתי את התיק טענו שהמחשבים נמכרים ב-150 שקל וכל השאר בהרבה פחות.
בסופו של דבר הבנתי שבגלל שהפרעתי לו באמצע, הוא שמע אותי וברח, ולכן כמעט כלום לא נגנב. רק המחשב האישי הקודם שלי, שלמזלי אין עליו שום תמונות שלא הייתי רוצה שתראו. אז כאילו ניצלתי. ישבתי בסלון והרגעתי את הנשימה. אבל התחושה שמישהו נכנס אליך הביתה היא תמיד מגעילה ומייצרת חוסר נחת. צלצלתי שוב לאיתן, שמיד אמר "איח, תחליף מיד את המצעים, אולי הוא ישב על המיטה שלנו או משהו כזה", אז החלפתי מצעים והריח הטוב של המצעים הנקיים מיד הרגיע אותי. התחלתי לסדר את הבית. לקח כמעט שעתיים, והכל חזר למקומו. השארתי רק את חדר הארונות מבולגן כדי שאיתן יראה לפחות חלק מהזוועה כשיחזור.
חזרתי אל התיקים עם ה"סחורה". מתברר שהפורץ שלנו אוהב לפנק את עצמו. הוא ארז לעצמו גם זוג כפפות, שני כובעי קסקט, ומכנסי כדורגל של נבחרת ספרד. מה אני אגיד? אנשים הם מאוד משונים. אחר כך לא הצלחתי להירדם וקיללתי אותו. בקבוצת הווטסאפ של השכנים, מישהו סיפר לי שבכניסה השנייה לבניין יש עגלת סופר ענקית שנגנבה מ"ויקטורי" וכנראה הייתה צריכה להיות כלי החילוץ לתיקים עם הסחורה.
לפחות אנחנו בריאים
בבוקר בא איש מז"פ. הוא השתמש בפחם, וטען שהפורץ הזיע מאוד ולכן השאיר טביעות עסיסיות בל מקום. יום אחד עוד יתפסו אותו. גם הבדיקה של מז"פ היא לא כל כך נעימה, אבל מאחר שהבודק היה חתיך וגם הגיע מוקדם בבוקר בשלב שעוד הייתי מטושטש, זה עבר בשלום. אחרי שהוא הלך הגיע איתן משדה התעופה עם פרצוף מעוך, הייתה תאונה באיילון ולכן הכניסה הקשה לתל אביב הפכה בלתי נסבלת, שעה וחצי מנתב"ג! הראיתי לו את חדר הארונות ההפוך ואז סידרתי אותו. השעה הייתה עשר בבוקר והבית שלנו שוב נראה רגיל, כאילו איש לא חילל את כבודו.
זה די מבאס. מאז שהתחיל אסון הרכבת הקלה, ודרך בגין נראית כמו מחסן ענק של גרוטאות, יש מלא תקלות חשמל וכמות ההומלסים והנרקומנים שמסתובבים בשכונה שלנו ו"מחפשים" עלתה פלאים. עכשיו, כשהתחלתי להתעניין, הבנתי שהיו בשכונה שלנו מלא פריצות בזמן האחרון, ואני אפילו לא כזה מיוחד. אז צלצלתי לעירייה להתלונן, ואמרתי לכל השכנים שיצלצלו גם הם. אולי זה יזיז למישהו משהו. אבל האמת היא שבסוף השבוע שבו פרצו לי הביתה היו כל כך הרבה אירועים דרמטיים, שבהם נהרגו אנשים, שאפילו לי בתור כוכב האירוע היה קשה באמת לעשות מזה עניין.