הקשיבו הקשיבו. נמצאה הסיבה האמיתית לחטיפה. "ישנה מתקפת חוקים שמטרתה הוא פגיעה וכרסום בצביון היהודי של חיינו הציבורים, כמו פגיעה במבנה התא המשפחתי". כך כתב הרב דב ליאור. לא איזה עשב שוטה. הרב ליאור, הרב הרשמי של העיר חברון, אדם שהמסים שלי משלמים את המשכורת המופקעת שלו ושל כל משגיחי הכשרות המיותרים בעולם.
שלום לך הרב ליאור. כבר שבוע אני תוהה, מתי באמת מישהו ייזכר שהחטיפה של שלושת הנערים נגרמה בגלל ההומואים או ספציפית יותר בגלל מצעד הגאווה. הייתי צריך לצלצל לחברון כבר בשבוע שעבר. כן, כולנו יהודים, כלומר כל מי שיהודי, וכולנו עם אחד ולב אחד, בתנאי שזה הלב שלך. הבעיה שיש לך לב רע. אז לא כל כך בא לנו.
לרגע חשבתי שבגלל שהגאונים שלמה בניזרי, אלי ישי וניסים זאב, ירדו קצת למחתרת, ואריה דרעי לא מרשה להם לקלל את קהילת הלהט"ב, תעבור כל הפרשיה הזאת בלי שמישהו יעליב אותי. אבל למה להיות פסימי? הרב ליאור, שבחוגים מסוימים נחשב לחכם גדול, חשב וחשב וחשב עד שמצא את התשובה. ההומואים. או במילותיו האלימות אך המכובסות "הפגיעה במבנה התא המשפחתי". זאת הסיבה לחטיפה. וכשהוא הבין את זה, הוא מיד פרסם גילוי דעת.
ואז הטלפון צלצל
אין אדם שפוי, שלא מאחל למשפחות החטופים שילדיהן ימצאו במהרה ויחזרו הביתה בשלום. צריך להיות אטום מאוד או שטוף מח כדי להתעלם מהצער האנושי הבסיסי הזה. במיוחד אם אתה ישראלי. הבעיה היא שמעבר לאמפתיה האנושית, חטיפת הצעירים היא אירוע מפלג, שרק מדגיש את הקיטוב והטרוף שבו מתנהלת ישראל.
"הילדים של כולנו" זועקות הכותרות, ואברי גלעד מנהל תפילה פומבית בתכנית הבוקר שלו, וראש הממשלה כמובן מנצל את ההזדמנות כדי להרים את רף הפאתוס, אבל האמת היא שהאירוע הזה אינו מקרב בין שמאל לימין, בין ישראלים לפלסטינים, בין מי שמבינים את ההבדל בין הרשות לבין החמאס ובין אלה שרק רוצים עוד ועוד מאחזים על כל גבעה בשומרון וטרנספר.
הבחור קצת התבלבל. הוא הסביר לי שיש לו רשימה של "אנשי רוח ואמנים" והוא מנסה לארגן ביקור היום (חמישי) בארבע וחצי אחרי הצהרים. הסברתי לו שהיום זה לא אפשרי, אבל שאפשר ביום ראשון, בתנאי שהוא יאשר את השם שלי איתם, ושזה לא יהיה מביך. יכול להיות שהם מחסידי הרב ליאור וגם הם חושבים שבגלל אנשים כמוני הילד שלהם נחטף, ובמקרה כזה לא הייתי רוצה לכפות את נוכחותי עליהם. אני גם שמאלני שמאמין בצורך בהקמת מדינה פלסטינית רחמנא לצלן, גם זה לא בטוח מתאים להם ברגע הזה. הוא הבטיח לחזור אלי.
אחרי שסגרתי את הטלפון נשמתי נשימה ארוכה. מצד אחד שמחתי שאני בכל זאת לא מוקצה ועדין כולנו עם אחד. מצד שני התגנבה למוחי המחשבה שבזמן ששלוש משפחות כואבות את כאבן הפרטי הבלתי נסבל, יש מי שרוצה לגזור קופון פוליטי, ועכשיו גם להביא לביקורי הזדהות סלבריטאים תל אביבים, שיצטלמו בפוטוגניות בהתנחלויות. אנשים שמעולם לא היו בהתנחלות טלמון, וגם לא יהיו בה כנראה, אלא בנסיבות מצערות. וזה הזמן לסחוט מהם תמונה שכביכול מכשירה את כל מפעל ההתנחלות.
ופתאום מתברר שיש בכל צד אנשים ציניים שמבינים שהסיפור הזה הוא גם הזדמנות ולא מתכוונים להחמיץ אותה. אז כן, אם הבחור יצלצל חזרה, אני אסע לבקר את המשפחה הזאת בהתנחלות. אני לא ממש יודע מה אני אגיד שם, בטח לא את השטויות שאמרו כל מיני חברי כנסת שמאלנים. אני גם לא אפתח איתם בויכוח פוליטי. אני אנסה בעיקר להעביר איזה רגש אנושי בסיסי.
אבל האמת היא שאני לא צריך לנסוע לבקר אותם. דווקא בגלל שאני מאחל להם מכל הלב שילדיהם ישובו הביתה בשלום. דווקא בגלל שאני כן חושב שהצער והסבל שלהם מעוררים אמפתיה. דווקא בגלל זה, אין צורך עכשיו לבצע סלפי של הומו שמאלני עם אחת האימהות.
אני מקווה שהנערים האלה יחזרו בשלום, ולא, חס וחלילה יהפכו לסמל להנצחת השנאה בין שני העמים, סמל שבו ישתמשו האנשים הצינים משני הצדדים כדי שסכסוך הדמים ידמם עוד ועוד ועוד.