הרגע הזה שבו שחקן הוליוודי סטרייט מספר לעולם שהוא נשאHIV אמור היה להיות רגע מרגש. הנגיף הזה הוא צרה איומה שעד היום הורסת חיים של עשרות אלפי בני אדם. בעולם השלישי איידס היא מחלה שהורגת המון עניים. בעולם המערבי זה כבר לא הורג, אבל עדין כתם, מעטים יוצאים מהארון ומדברים על עצמם בפומבי כנשאים. יש בושה, יש השתקה, יש את הבלבול בין הדבקה, נשאות והתפרצות המחלה. ויש גם תמיד את ההקשר ההומואי. הנגיף הזה שפגע כל כך בקהילה, נושא בחובו גם את הקללה. איידס, כך מאמינים הרבה דתיים, הוא העונש של ההומואים.
כששחקן הכדורסל הנערץ מג'יק ג'ונסון יצא מהארון כנשא, העולם היה בהלם. ג'ונסון הסטרייט הוא גבר נשוי, שכנראה קיבל את הנגיף ממין לא מוגן עם זונה. היציאה הזאת מהארון התרחשה ב-1992. מאז עברו שני עשורים. ג'ונסון כבר הצליח להוריד את רמת הנגיפים בגופו ולגרום לכך שהאיידס לא יתפרץ. בשעתו זה היה די תקדימי. היום זה הסטנדרט, אבל ג'ונסון לצערנו אינו הכוכב שהיה, ומאז לא נוסף פרצוף חדש בסדר הגודל שלו שיכול להנגיש את הנגיף לקהלים גדולים.
הכיוון דווקא היה מצויין. הרפואה התקדמה, הצליחה להשתלט על הנגיף, והפכה את ה-HIV לסוג של מחלה כרונית. אנשים – לפחות אלה שבמערב ויכולים לקבל טיפול רפואי נורמלי – כבר לא מתים. מצד שני, זה הביא לגל חדש של התנהגות לא אחראית, בעיקר בקהילה הגאה, של אנשים שמוותרים על אמצעי מניעה בידיעה שגם אם ידבקו בנגיף, הם לא ימותו. וכך נוצרה משוואה חדשה. הנגיף לא הורג, אפשר לחיות איתו, אבל זה לא כיף. העולם התקדם ברוב החזיתות חוץ מחזית הפחד והבורות. אחוז האנשים באוכלוסיה שלא היו נותנים לנשא HIV להחזיק תינוק בידיים הוא נתון שלא הייתי רוצה לבדוק.
דווקא בישראל התרחש רגע מרגש מאוד ומעצים, כשהכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי, הגיע למיונים של "דה וייס" וחשף את עובדת היותו נשא. מה חבל שהוא לא התקדם מספיק בתכנית כדי להפוך לאייקון. ועדין הרגע הזה היה גבורה אמיתית. רגע של שינוי תודעה. בעולם המוזיקה האנגלי יש שלושה נשאים מפורסמים שחיים עם הנגיף: הולי ג'ונסון, הסולן של להקת האייטיז פרנקי הולך להוליווד, אנדי בל הסולן הבלונדיני הפרובוקטיבי של אירייז'ר ואליל האלטרנטיבה ג'ון גרנט, כולם חלק מהקהילה הגאה. בארצות הברית, השמרנית יותר, מתגלה הנגיף בעיקר אחרי המוות אם בכלל. נשאים מפורסמים הם המחזאי לארי קרמר, בעל הטור אנדרו סליבאן והסופר הנערץ אדמונד וייט.
כך שהועד הישראלי למלחמה באיידס, כמו ארגונים מקבילים בעולם, צריכים להילחם שתי מלחמות כמעט הפוכות. הראשונה, לפנות לחברי הקהילה הגאה, בעיקר לצעירים, ולהבהיל אותם מסקס לא מוגן. והשנייה היא להסביר לאוכלוסיה הכללית שאנשים עםHIV אינם מפיצי מחלות, ואין שום צורך להיבהל מהם. וכולם היו שמחים שיהיה סוף סוף פרצוף מפורסם גם לנשאים. הרי השינוי שעושה כרגע קייטלין ג'נר ביחס של ארצות הברית והעולם לטרנסג'נדרים הוא כמעט בלתי נתפס. ברור שנשא עם פנים יכול לעשות את אותו דבר.
אם הוא היה פחות נרקסיסט ואגואיסט הוא היה מבין את הרגע
ואז הגיע צ'רלי שין. הטרוסקסואל. נסיך הוליוודי. דור שני לאצולה. ארבע שנים עברו מאז התגלה הנגיף בדמו ועד שיצא לתקשורת. ארבע שנים הן זמן מספיק כדי לנשום עמוק, להתארגן ולהבין את האחריות שמוטלת על כתפיך. אם בא לך, אתה יכול לחשוב על עצמך בתור גיבור. צ'רלי שין, האיש שכולם מספרים עליו בדיחות בגלל שהפך לפסיכי, יהיה האיש שיתן פנים לנגיף ה-HIV. כל מה ששין היה צריך לעשות זה לבוא לראיון ולהגיד: "אני לא הסיפור. אני אחיה את חיי. אנשים ימשיכו להתחנן לעשות איתי סלפי. אבל אני רוצה להיות הפנים של כל האנשים שצריכים להתחבא, כי אתם תפטרו אותם מהעבודה, תזרקו אותם מהדירה, תנתקו איתם קשר". כמו קייטלין ג'נר. אתם מבינים את הכיוון. צ'רלי שין לא היה אמיץ מספיק.
במקום גבורה קבלנו ספור צהוב על זונה שצילמה תרופות במקלחת, סחיטות ואיומים. רמה גבוהה. בדרך כלל אני מתייחס לנרקומנים ואלכוהוליסטים בחמלה, כאל אנשים חולים, שצריכים עזרה. אלה מחלות חמקמקות ומאוד קשה לפתח לחולים אמפטיה. ברגעים הטובים שלהם, החולים הם מקסימים ונראים בסדר גמור. וברגעים הרעים נחשף כיעור נפשי די מרהיב, שבמסגרתו אף אחד ושום דבר לא חשוב כמו להזין את ההתמכרות. וצ'רלי שין הוא בבירור איש חולה. כך שהיינו אמורים לסלוח לו. אבל האמת שלא מתחשק. כי אם הוא היה פחות נרקסיסט ואגואיסט הוא היה מבין את הרגע.
מה שיצא זה ששין הוא פרצוף רע ל-HIV. הוא לא לקח אחריות. הוא לא הבין שאדם מסדר הגודל שלו שיוצא לתקשורת ומספר שהוא נשא, הופך אוטומטית לסמל. צ'רלי שין הוא איש קטן, שבמקום להשתמש ברגע שניתן לו, המשיך במסע חייו הנצלני והזערורי. מסע הזנת הצרכים המיידים שלו. שום דבר לא גדול או חשוב ממנו. גרוע מזה. עכשיו אז יש פה עוד סיפור שיחזק את הסטיגמה ש-HIV קשור להוללות, לחוסר אחריות, לפריקת עול. ברגע הזה, שבו היה שין יכול לעורר אמפטיה לקבוצה גדולה של אנשים נורמטיביים, שמתחבאת וחיה באפלה, הוא לא הצליח לגייס את הכוחות. בעיני זה הופך אותו לפתאטי.
