"פשוט התאהבתי", אמר השבוע רן דנקר לאיתי סגל במסגרת הריאיון שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות", ומיד הוסיף: "אני נמשך לנשים ולגברים. למה לצמצם את עצמנו כל כך להגדרה? לא רוצה להגדיר את עצמי". שזה מאוד יפה ומרגש, ובעיקר מאתגר את קהילת הלהט"ב, וגם את האוכלוסייה הכללית. כי דנקר אולי לא רוצה הגדרות אבל בחיים, מה לעשות, הכל ניתן להגדרה. לאדם שנמשך לגברים ונשים קוראים ביסקסואל, והוא מצטרף אוטומטית לכל החברים בקהילה שהאות בי"ת היא האות שלהם.
כל הכבוד לרן דנקר. היציאה שלו מהארון היא מעשה יפה, נועז, אלגנטי. אבל מאיזה ארון בדיוק הוא יצא ואיך הוא מוגדר כרגע? מדובר בשאלה שיש עליה בינתיים יותר מתשובה אחת. אם רצה או לא, דנקר העלה למרכז הבמה את הדיון החדש על הביסקסואליות. ועל הרומן הלסבי החדש של מיילי סיירוס בטח גם כבר שמעתם.
בעידן הקודם, משפטים מסוג "אני לא רוצה להגדיר" היו נחשבים אוטומטית כשלב בתהליך. האדם שיצא מהארון היה מבוהל וחרד, ולכן העדיף להתחיל בכך שהוא מציין משיכה לגברים, אבל בלי להכתיר את עצמו במילה המבהילה "הומו". בעידן החדש, שהוא יותר נזיל, אנשים יוצאים מהארון גם עם הרגשות המעורבים. הביסקסואליות החדשה היא התעקשות על האפשרות לבחור שוב ושוב ולא להחליט.
גם בעולם הרחב יש לא מעט מפורסמים שמשתמשים בביסקסואליות כמגננה. למשל הזמרת המצליחה ג'סי ג'יי, שמגדירה את עצמה כביסקסואלית רק כדי לא להגיד שהיא לסבית, וגם לגבי מיילי סיירוס לא ברור איך זה ייגמר. דווקא בארץ קיבלה הקהילה הזאת לאחרונה תוספת משמעותית עם היציאה מהארון של דרור רפאל. עד אליו מעולם לא היה ביסקסואל שהצליח לייצג היטב אותם היטב. שי גבסו, שהצהיר בחצי פה על דו מיניות שנתיים לפניו, לא עשה את זה באופן מעורר הזדהות; גלעד אדמוני, עוזרו האישי של עברי לידר, הוא דוגמה (מעט פחות מפורסמת, אבל מוכר היטב בתוך הקהילה) לביסקסואל שמצליח לעשות שינוי אצל הומואים.
במשך שנים אדמוני היה ידוע כהומו, עד שיצא מהארון לפני שנתיים והודיע שלפעמים הוא מעדיף גם נשים. הייתה הרמת גבה אבל אדמוני התעקש, ואף יזם ליין מסיבות בשם "gum" לטובת אנשים שנמשכים לשני המינים, גם וגם. מאחר שאדמוני היה כבר הומו מחוץ לארון, הוא הצליח להסביר לקהל יותר רחב את הנטייה שלו, מבלי להחזיר את הדיון לקלישאות הישנות.
יהיה מעניין לראות אם דנקר יצטרף עכשיו לאנשים כמו רפאל ואדמוני, ויהפוך לדובר הקהילה הביסקסואלית, או שהוא ישמור על עמעום. כמו שהסביר בראיון לסגל בתשובה לשאלה על ההגדרה, "מה זה משנה אם אני עם אישה או עם גבר? אם בחרתי לחיות עם מישהו, אז שאר האופציות לא רלוונטיות עבורי". כלומר, אני חי בקשר מונוגמי, ואין לי עניין לא בגברים אחרים ולא בנשים אחרות. מי שירצה תשובה סופית לגבי דנקר, יצטרך לחכות הרבה מאוד שנים (אם בכלל, נקווה, טפו טפו).
ובינתיים, כבר בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, העלו בעמוד הפייסבוק של ארגון הנוער הגאה פוסט שקרא לדנקר לבוא ולחזק את הנוער הביסקסואלי המתלבט, שאין לו עדיין הרבה דמויות מפורסמות להזדהות איתן. בהקשר זה, מעניין גם להפנות שאלה לחבר הכנסת שרון גל. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הבהיר גל שהוא נמשך לגברים ולנשים. הוא אמנם טען כי המשיכה לגברים היא רק מינית, ואילו יחסים רומנטיים ארוכי טווח יש לו רק עם נשים, אבל אלה רק פרטים. גל לא מעוניין להגדיר את עצמו כשייך לקהילת הלהט"ב, אבל גם אם לא ירצה בכך, ברור שהוא שייך. אז האם עכשיו, אחרי דנקר, הוא מוכן להצטרף למועדון? נחכה ונראה.
וכן, היציאה של דנקר היא עדיין דרמה גדולה
רוגל אלפר כתב ב"הארץ" שהתגובה הלא הומופובית היחידה ליציאה של דנקר מהארון צריכה להיות אדישות. זה נשמע יפה ונאור, אבל זה לא מדויק. דנקר הוא כוכב קולנוע וטלוויזיה חתיך. כמו יהודה לוי, עוז זהבי, טום קרוז ובראד פיט - הוא לא רק שחקן טוב, הוא גם נאה וסקסי ומופיע בתפקידי מאהב. בהוליווד למשל יצא עד היום רק אחד כזה מהארון, מט בומר, ועדיין לא ברור כיצד היציאה הזאת השפיעה על הקריירה שלו. ובואו לא נדבר בכלל על סיפורו של טום קרוז. לכן היציאה של דנקר היא דרמה גדולה, כי הוא עשוי להיות הראשון שישבור בישראל את תקרת הזכוכית הזאת.
אני משוכנע שדנקר יזכה בעתיד הקרוב בתפקידים מרכזיים של חתיך סטרייט וסקסי, בסרטים וסדרות, ויהפוך לדוגמה החיה לכך שהעולם באמת השתנה. אבל עד שזה יקרה, יש בהחלט חשש מוצדק בסביבת הניהול שלו. כי עם כל הכבוד לתפקיד כמו צ'ה גווארה ב"אוויטה" על במת התיאטרון, המבחן האמיתי הוא בליהוק לסדרות וסרטים. אני מקווה שהחיבה וההערכה הגדולה שיש לדנקר, תעזור למנוע הומופוביה נגדו. אני מניח שהעובדה שבכל זאת הוא היה הבויפרנד של נינט, תעזור גם היא.
זו גם הסיבה שאני חושב שדנקר יצא גיבור. שהרי בסך הכל הוא לא הומו רגיל. עד לפני שלוש שנים הוא אכן ניהל רומנים מתוקשרים מאוד ואמיתיים עם בחורות שוות. שלוש שנים הן זמן קצר יחסית כדי להבין מי אתה באמת, ולהגיע להשלמה עם עצמך. דנקר היה יכול לסחוב את הגיבנת הזאת בקלות עוד כמה שנים טובות, לפני שהיה הופך פתטי. ולכן אני חושב שכל הכבוד לו. העובדה שהוא עשה את זה לקראת יציאת הצגה חדשה לא מעלה ולא מורידה בעיניי דבר. ההיטפלות לטיימינג היא קטנונית.
לסיום, סליחה שאני לא מתאפק ביום חגיגי זה. יציאתו של דנקר מהארון, שבאמת הצריכה הרבה אומץ, רק מדגישה את הגיחוך בכך שחבר הכנסת הלוחמני ההוא עוד מסתתר בארון. זה גם מביש בעיניי שאיש מחבריו הרבים לסיעה לא הביע אף פעם, אפילו ברמז, סוג של חוסר נחת פומבי מהעובדה שהם תקועים בסיטואציה הזאת, ושיושב לצדם הומו שחזר לארון. אם רוגל אלפר מחפש הומופוביה סמויה, שיעזוב את גיא פינס בשקט, ויתרכז במפלגה ההיא ובדרך שלה להתמודד עם הבושה.