פסח הוא חג שמעורר נוסטלגיה. בשבוע שלפני פסח אתה כל הזמן עונה על השאלה "איפה אתם בחג?" (אצל אח שלי בגן יאשיה, תודה ששאלתם) והדיבור הזה מעלה באופן אקראי המון רגעים נשכחים מהילדות. במסגרת השאלה האהובה "מה ישראלי בעינך?", נדמה לי שזיכרונות מכל אירועי ליל הסדר השונים והמשונים שעשית בחיים הם משהו שחוצה גבולות, גזעים, מגדרים ונטיות מיניות.
לכן כשהציע לי השבוע חבר לבוא איתו ועם בנו בן השלוש לראות מופע של קרקס עניתי מיד ב"כן". השם קרקס מדראנו מחזיר אותי לסיקסטיז. לאוהל הענק, ולשאלות שהעסיקו אותי בשעתו מאוד: האם קרקס מדראנו גדול יותר מקרקס מוסקבה הרוסי? ולאיזה מהקרקסים יש חיות יותר מרשימות. אריות, נמרים וכמובן פילים?
החדשות טובות: האוהל כבר לא מסריח
בילדותי מאוד אהבתי קרקס. הקרקס היה נראה לי כמו צוהר לעולמות רחוקים, וילדים הומואים תמיד חולמים על מקומות רחוקים. אחר כך גדלתי והקסם פג. קרקס הפך לשם נרדף לאתר מסריח מקקי של חיות, שבו מענים חתולים וכלבים בשביל שילדים ייהנו. גם אמני הקרקס כמו שהופיעו למשל ב"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, נראו פתאום מדכדכים. נוודים עצובים כאלה בבגדים נוצצים ופתטיים, שצריכים עד גיל מבוגר להתקפל בלוליינות מוגזמת או לבלוע חרבות כדי להתפרנס בדוחק. ואם זה לא מספיק הם גם גרים בקרונות עלובים שנוסעים עם הקרקס מעיר לעיר.
המופע עצמו הוא חמוד מאוד ובעיקר תמים. מאוד לא צעקני. אפילו הליצן האיטלקי המבוגר נחמד ולא מעיק. ברגעי השיא שלו הוא נכנס לתוך בלון בקטע מקסים שבקלות היה יכול להגיע לפסטיבל ישראל. מאחר שאין כאמור חיות (חוץ מבובת פיל מתנפח מפלסטיק) הכל בנוי על כישרונות אנושיים, שזה במילה אחת "לוליינות".
האם הן באמת מסין? ואיך בכלל הן הגיעו לקרקס? ועד איזה גיל הן יכולות לעבוד בקרקס? והנה קבוצת לוליינים מדהימים שנראים מזרח אירופאים. הם בני עשרים פלוס, ונשאלת השאלה איך הם הפכו לאמני טרמפולינה? האם הם היו בעברם מתעמלים מקצועיים שלא הצליחו להגיע לאולימפיאדה?
הקטע שעוצמים בו את העיניים
השיא של הקרקס הוא כשהדברים נהיים מסוכנים. למשל כשהאמן הקרוי ספיידרמן מבצע פעלולים על נדנדה התלויה בגובה של חמישה מטר מהקרקע. וכל זה בלי רשת בטחון. אני מודה שזה הפחיד אותי עד כדי שלרגעים הסרתי ממנו את עיני. והשאלה איך הוא עושה את זה בלי רשת בטחון מאוד הטרידה אותי. במיוחד אחרי שעלה השבוע ב-mako סרטון שבו נראית קבוצת הלוליינים הקולומביאנית של הקרקס כושלת באמצע תרגיל מסובך של הליכה על חבל דק בגובה שלושה מטר.
הקריין הנמרץ והדרמטי לא סיפר לקהל על הנפילה בחיפה, אבל לפני התרגיל הסביר כמה הוא מסוכן ודרש שקט מוחלט. הפעם התרגיל, שהוא באמת מסובך אגב ומבהיל, שישה אנשים בשתי קומות הולכים על חבל דק, הסתיים בהצלחה. לעומת זאת הלוליינים שקופצים מנדנדה לנדנדה באופן הכי מפחיד נזקקו לשלושה ניסיונות כדי לבצע בהצלחה שלוש סלטות באוויר בלי ליפול אל רשת הביטחון, מה שרק העלה את המתח.
באופן כללי, רוב הדברים שרואים בקרקס מדרנו הם מרשימים אבל לא מדהימים. בעידן שבו כל בוקר מגיע עוד סרטון רשת עם איזה פעלול שלא יאמן, הדברים שרואים בקרקס הופכים יותר טריוויאליים. אלא שזה לא מוריד מהחוויה, להפך. בעולם של צעקנות פסטיגלית, הקרקס הופך למשהו תמים ונעים. מופע חמוד של אנשים בעלי יכולות אקרובטיות שונות ומשונות. ומיד אתה שואל את עצמך האם סוג הבידור הזה בכלל ישרוד את העולם החדש. האם ילדים מוכנים לבוא למופע שאין בו אפילו סלב אחד מפורסם?
מאחר שהמופע נקי לחלוטין מכל אלמנט סקסיסטי, ובמקביל מישהו דאג לפסקול מוזיקאלי מרים ומעודכן (כולל אקרובטית משגעת שמשתמשת בביצוע האקוסטי של "שנדליר"), השעתיים בקרקס מדראנו הופכות ממש לשמורת טבע. בהפסקה יוצאים כל אמני הקרקס אל הקהל בניסיון למכור כל מיני מזכרות, והקהל מצדו מבצע בהם עוד ועוד צילומי סלפי, מה שהופך את האווירה לכמעט משפחתית.
בדרך הביתה היה כבר חושך, והמון אבות אסרטיביים עצרו כדי לצלם את הילד על רקע אוהל הקרקס המואר, כדי לקבל תמונה מנצחת. אני לא יודע כמה הילדים יזכרו את החוויה הזאת כשמשמעותית. אבל אני יצאתי מהקרקס במצב רוח טוב ואופטימי. כלומר בתנאי שכמו שהציע חבר אחר לבדוק, שמשלמים שם למשתתפים מספיק כסף, וזה לא משהו בחצי תנאי עבדות קונגלומרטית חדשה שכזאת.