הבעיה היא שמשנה לשנה זה נהיה יותר קשה. הדורות החדשים שגדלים כאן, של אנשים שבכלל לא היו בחיים בשנת 67, לא מצליחים אפילו לדמיין את ישראל ללא הכיבוש. ושטיפות המוח הימניות, שהערבים רעים, שהתקשורת משקרת, שהפלסטינים רוצים להרוג אותנו, ושהמתנחלים החמודים רק בונים פה עוד בית קטן כי אין להם מקום, הפכו לדיבור הרגיל.
קשה לחיות כל הזמן בידיעה שאתה כובש אכזר, שבגללך אנשים שגרים 30 קילומטר מזרחה חיים באופן בלתי נסבל, תלויים בחסדיהם ובמצב רוחם של חיילים שלפעמים הם לא כאלה מתוקים, ואם הם חקלאים בכפרים שמעצבנים נערי גבעות, הם גם יחטפו מכות והיבולים שלהם ישרפו. עדיף לחשוב על רייטינג, על מאסטר שף, על בר רפאלי. בכל העולם אנשים מתעניינים בשופינג ובחופשות. אז למה לא אנחנו?
שנדבר על יום ההולדת של עברי לידר במקום?
אני מניח שבשלב הזה אני מאבד את כמעט את כל הקוראים. יש את הימנים האוטומטיים, שיכתבו ישר טוקבק "יא שמאלני חרא עוכר ישראל הומו תעזוב את הארץ". ויש את השאר, שיודעים שאני צודק, והיו שמחים לפתרון שתי המדינות, אבל אין להם סבלנות לשמוע. אם מישהו ימצא פתרון, יעדכנו אותם. ועד אז, שקט בבקשה. מה קרה לך אתה? לא בא לך קצת לריב השבוע עם סגן שר החינוך הטיפש? לא מספיק לך שאתם ההומואים מנדנדים כל הזמן? עכשיו נזכרת שאתה גם שמאלני?
אז למה נזכרתי דווקא השבוע? בגלל שבכל זאת יש מהלך אמריקני ושר החוץ קרי מנסה לתפור איזה פתרון. וכמו שקורה תמיד ברגעים האלה, המתנחלים עושים הכל כדי שלא יקרה שום דבר חיובי. ואחרי שהם השתלטו על הליכוד, ותוך שהם נכנסים ויוצאים בכל משרד ממשלתי כאילו הוא שלהם, מה הסיכוי שבאמת יקרה משהו? לאף אחד, במיוחד לראש הממשלה, אין אומץ לעשות מהלך שירגיז אותם. ראיתם פעם את אורית סטרוק צורחת?
האמת העצובה היא שרובנו ויתרנו להם. לפעמים אני מקנא באודי אלוני ואנשים כמוהו שחצו את הקו, ומדברים על ישראל במונחים של אפרטהייד, גזענות, כיבוש ברוטאלי קלגסי. הבעיה היא שכאשר אתה חוצה את הקו, מאוד קשה להמשיך לחיות כאן. כולם נראים לך משת"פים, מנוונים, גסים. ואני, כמה שאני שמאלני ויודע שאנחנו טועים, אין לי כח להיות ממש מאלה שרצים כל הזמן למחסומים ומתריעים בכל העולם, בתקווה שאיזה חרם חיצוני יסדר הכל. אין לי את האומץ להיות גולה מארצי בגלל דעות פוליטיות.
הרי גם הכלכלה מקולקלת, לא עדיף להלחם בטייקונים? לפחות במלחמה הזאת אנחנו כולם בצד הנכון. ועובדה, אפילו שלי יחימוביץ', כשהייתה ראש מפלגת העבודה, הסבירה שמהקונפליקט הישראלי פלסטיני יצמח רק כאב ראש, אז עדיף כבר לנסות לדאוג שתשובה והחברים שלו לא ייקחו לנו את כל הכסף מהגז. אז עכשיו יש לקופאיות בסופרמרקט כסא. זה לא הישג של מה בכך. למה לחשוב כל הזמן על כמות העצורים מידי לילה בגדה
לכן רק שירו, שיר לפתרון
אין דרך אמיתית להביט בכיבוש ולא להשתגע ממה שאנחנו עושים שם. וכמובן שאין גם פתרון קל לסכסוך, כי אם היה, כבר היו מוצאים אותו. כן, החמאס ממשיך לירות טילים מעזה, ועכשיו יש אל-קאעידה בסיני. אני יודע. מה גם שכל שנה שעוברת ויש עוד התנחלויות בגדה, והפלסטינים נהיים יותר קיצונים, הסיכוי לפתרון הולך וקטן. ואם אין סיכוי, עדיף להדחיק, ולא לחשוב על זה. פשוט למחוק את הדבר הזה מהתודעה. ולא לזכור שיכול להיות שאפשר לפתור את הסכסוך המיותר הזה, ושכולם יחיו כאן בשקט.
כבר כמה שבועות שהוא מאוד מנסה, ואנחנו מאוד מביטים לצד השני. לא במקרה לא הייתה כאן איזו הפגנה גדולה בעד פתרון, וכנראה גם לא תהיה. גם הידיעה שבכל רגע נתון יש בעולם המערבי עוד ועוד אנשים טובים, שאהבו אותנו פעם, ומתייאשים, לא מזיזה לאיש. הם הרי כולם אנטישמים. וגם אני לא אפסיק פתאום לעשות את כל הדברים החמודים שאני עושה כדי להתאבד על הצ'אנס החד פעמי הזה שמשהו יקרה.
רק עכשיו, כאן, לפני כניסת השבת, לרגע אחד, אני לא מתאפק ומבקש להזכיר שאנחנו ממש פסיכים. אנחנו עם שכובש בגסות, והכיבוש משחית והשחית אותנו, ומצבנו כה גרוע שאנחנו ממש על סף להפוך לחבורת פושעים מוקצים.
נכון, כן, השואה, החמאס, איראן, טילים, יזרקו אותנו לים. בטח. בטח. אתם ממש צודקים. בכלל לא התכוונתי להגיד כלום. סתם, זה היה תרגיל כזה לראות אם אתם עירניים. הכל סבבה. יאללה בואו ניסע לראות כלניות ליד הקבר של אריק שרון. מקסים שם.