והארץ הייתה תוהו ובוהו. משום מה קוראים לזה גל טרור, אבל האמת היא שברגעים אלה ממש ישראל הופכת ממדינה לאנרכיה. הפתרון היחיד שיש לממשלה להציע נגד אלימות, ונגד פלסטינים שמחליטים לצאת ולדקור יהודים, הוא לעודד את האזרחים לירות בהם למוות. סבבה. פעם קראו לזה מערב פרוע. אבל גם שם היה ברור, שכך לא מתנהלת מדינה אמיתית.
אחרי כל השנים של הזליגה האיטית, של מכבסות המילים, של חוקים שעולים ויורדים בלחץ בינלאומי או תקשורתי, מגיע עכשיו הרגע שבו באמת יצטרכו לעשות פריש מיש על הכל. ולעשות סדר אחת ולתמיד. זה לא יהיה נעים, אבל בעוד כמה חודשים, יהיה ברור שישראל הפכה למדינה חדשה. ושונה. דמוקרטית, אבל עם סייגים. במושגים ישנים קראו לזה "מדינת משטרה", "משטר צבאי". אנחנו עם הספר, נמציא לזה שם חדש, משהו יותר קליפי, עכשווי, סנאפצ'טי. שגם ילדים יוכלו להבין. בעידן שבו הבידור של ילדי ישראל זה סרטונים שבהם הורגים ערבים שדקרו יהודים, לא יהיה כל כך קשה להמציא קמפיין שיתפוס ישר.
אבל רגע, יש לנו שחקן חדש במגרש. קבלו את החלוץ המרכזי: אלוהים! הרבה שנים הוא התחמם על הקווים ועכשיו הוא בשל להוביל. האסימון נפל לי השבוע כשראיתי את הראיון עם ינון מגל בתכנית "אנשים", שבה הוא הסביר בין היתר, שבית המקדש יבנה בקרוב. בינגו! מגל, שהוא כאילו תל אביבי, כאילו קצת סטלן, כאילו בחור מלומד, אמר את אותם דברים שאתה שומע מההמון המוסת, בשידורי חדשות מהר הבית ומאתרי דקירה, רק בזחיחות של חבר כנסת, שיכול גם להרים יד ולהצביע ולהשפיע.
זאת לא חכמה להתנפל על הבחור שעמד שם מול המצלמה בבאר שבע והראה את ידיו המגועלות בדם. או על יהודה גליק הג'ינג'י הכיפי. החכמה היא לנסות ולהקשיב לינון מגל. שהוא עוד יותר רהוט מאיילת שקד, ובעיקר זה שמכתיב את הטון. הוא ושמעון ריקלין, הם אלה שמסמנים את הכיוון האמיתי. את הרגע שבו המתנחלים ותפיסת עולמם, שאומרת שהדבר הכי חשוב בחיים זה לגור בגדה המערבית בכל מחיר, הופך למוטו של מדינתנו.
ינון מגל לא חושב בטחונית, או טקטית. יש לו כמובן הרבה טיעונים כאלה, אבל הוא וחבריו שהופכים להיות האליטה השולטת בישראל, כולל הופעות יומיומיות בתקשורת, הם בבסיס אנשים דתיים. אנשים שלא סתם מאמינים באלוהים, ואומרים "בעזרת השם", אלא אנשים שתפיסת עולמם יוצאת מההנחה שהובטח לנו בית מקדש בירושלים, ומעבר לכל השטויות, זאת בעצם מטרת הקיום שלנו. אז ינון מגל הוא קצת יותר מודרני. אצלו החמאס וישי שליסל הם באותו צד. אבל אל דאגה, החבר אורי אריאל שמחכך ידים מאחור, כבר ירסן אותו.
אין עוד בעולם המערבי מדינה שהאנשים שמנהלים אותה, מונעים על ידי שליחות דתית עם מטרה. אבל אולי אנחנו פשוט מקדימים את זמננו? אולי בעוד 20 שנה גם האוונגליסטים ישתלטו על אמריקה ואז יתברר שינון מגל היה נביא. בינתיים אנחנו אולי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אלוהים הופך כרגע, מול עיננו, לשחקן הרבה יותר מרכזי בפוליטיקה הישראלית, ממה שהיה אי פעם. מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא איך תשרוד איילת שקד, אישה המגדירה את עצמה חילונית, את זה שארון הקודש עומד להחליף את נפתלי בנט סופית.
עכשיו הזמן להגדיר מחדש את ישראל. זו מדינה שנמצאת במלחמת דת, היהודים נגד המוסלמים, ומאחר שהיא עם הגב לקיר, צריכים לעשות כמה תיקונים. אני לא פנטזיונר. זה לא שאיזה סגן אלוף יעשה עם החטיבה שלו הפיכה צבאית. בשביל מה? הכל יעשה בכנסת, בחוקים הכי מסודרים. תשאר כאן דמוקרטיה. רק עדינה יותר.
גל הדקירות הנוכחי עושה עבודה נהדרת. עכשיו גם במיינסטרים מאמינים שחברון היא כמו יפו, שכם היא כמו חיפה, ולכן, אין פתרון, והדרך היחידה היא כח. וכח יכול לפתור ענינים אם מוותרים על השוליים הרכים של הדמוקרטיה. ואם צריך בשביל זה להגביל את החופש של ערביי ישראל, אז ימצאו גם הדרכים לארגן את זה. נתחיל עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ומשם דרומה. נמצא ערבים יותר נחמדים שישבו בכנסת וייצגו את העם שלהם, בלי כל בלבולי הביצים. ואחר כך נעבור לשלנו.
בשלב השני יגיע תורם של היהודים שמעכירים את האווירה ומה זה נמאס מהם. כל הרעיון של שתי המדינות, יקבר קבורת חמור. איזה שתי מדינות? איפה אפשר בכלל להקים מדינה בגדה בין כל הישובים היהודים? זאת הרי בדיחה. "יש גבול", "יש דין", "בצלם", "שוברים שתיקה", הקרן החדשה, ואפילו "שלום עכשיו" יהיו מחוץ לחוק. מחזות, סדרות וסרטים על המצב יהיו חיוביים יותר, ויסבירו את הצד "שלנו". והכי חשוב, בחדשות בטלוויזיה יסדרו מחדש את הכסאות כך שרוני דניאל יהיה הכי שמאלני. אולי ישאירו את אמנון אברמוביץ', רק כדי להמשיך ולהגיד שהתקשורת שמאלנית. (זה מאוד משמח את העם).
בבחירות הבאות, שיהיו בקרוב, התחרות בין ראשי המפלגות לא תהיה יותר על שלום, אלא רק על בטחון. וכמו שבסיבוב הזה, כמעט כולם יישרו קו עם הצורך להפסיק את האלימות, כאילו היא נולדה באיזה חלל ריק, ואין לה סיבות, כך הם ימשיכו ויישרו קו. אנשים אוהבים ליישר קו. למעטים שכל זה נשמע להם לא כיף, אני מציע להיפגש עם זאב אלקין ולצאת איתו לאכול במסעדה כשרה. זה יפתח לכם את הצ'אקרות.
והערה קטנה לסיום. ולמרות הכל, החיים הרי נמשכים בינתיים. אבל בחסות הרעש הגדול, יכולים כל מיני עניינים לחמוק מהעין. וכך מצליח ישראל כץ להמשיך לחייך בזמן שגוש דן כולו קורס. השבוע צלצלתי לפקידה של סוכן הביטוח שלי (יש לי סוכן ביטוח! ואני גאה בזה) והיא ענתה בקול חצי בוכה שהיא כבר שעתיים תקועה בכניסה לתל אביב ולא מצליחה להגיע למשרד. עד שהתחיל אסון הרכבת הקלה, היא הייתה נכנסת לרכב בנס ציונה בשעה שמונה, פותחת רדיו על תוכנית הבוקר של טל ואביעד, ואחרי חמישים דקות נכנסת למשרד עם חיוך. בשבועות האחרונים היא מוצאת את עצמה אחרי שעתיים, כשהיא עדין חולמת על המשרד.
תשאלו נהגי מוניות, תשאלו נהגי אוטובוס, בעלי עסקים שהתחילו כבר לעבור לפרברים. כולם יספרו לכם את אותו סיפור עגום. מצב התחבורה בגוש דן הוא קטסטרופלי. הזעקה הגדולה טרם עלתה מהאוכלוסייה הסובלת, בכל זאת נדקרים כאן אנשים, אבל מתחת לרדאר זה מצטבר, וזה יתפוצץ בסוף. מה גם ששום עבודות רציניות עוד לא התחילו, ועדין אפשר להגיד "טעינו", להכניס את גשר מעריב מתחת לאדמה ולחזור לעולם הרבה יותר נעים, שהיה כאן רק לפני חודשיים.
ישראל כץ ממשיך להיות זחוח, אבל בסופו של דבר האסון התחבורתי שהמיט על גוש דן יתפוצץ לו בפנים. אם היה לו שכל, הוא היה מנצל את המצב כדי להתקפל עכשיו ולסגת. או שיש לי רעיון אחר. במסגרת תיקוני החוק, אפשר גם להעביר אחד שיאסור ביקורת ציבורית או פומבית או אינטרנטית, על הרכבת הקלה. איזה פראייר ישראל כץ שהוא לא חותך דיל על זה. ממש נרדם בשמירה.