אפשר להתחיל מהשורה התחתונה. שלמה להט הוא האיש שהמציא את תל אביב כמו שאנחנו מכירים אותה. זו אמירה מעט דרמטית, נכון, אבל היא לא מחמאה ריקה של הספד, אלא האמת. בשנת 1974 כאשר מונה לראש העיר, צ'יץ' החליט שתל אביב תהיה כרך מודרני, תוסס וסוער, מרכז תרבות לכל המדינה, ועיר שידברו עליה בכל העולם. אחרי עשרים שנה, כשפינה את כסאו, הדברים האלה היו כל כך מובנים מאליהם, שרבים כבר החלו לשכוח שזה לא היה ככה תמיד.
אפשר לתאר את זה דרך הפרטים הדרמטיים. להט ניקה את הים, שהיה אז מטונף והקים את הטיילת שסימנה את החזרה של תל אביב לחופים, והפיכתה לעיר קיט. אבל אפשר גם להזכיר שהוא האיש שביטל את העוצר הישן. בתקופת כהונתו החלו לפתוח חנויות בלילה ובסופי שבוע, וכך בין הקרדיטים הרבים שלו, צ'יץ' הוא גם אבי תרבות הפיצוציות.
להט הגיע לתל אביב אחרי שפרש מהצבא. הוא והבלורית המרשימה שלו, שקיבלה חיים משל עצמה. הוא הביא סגנון חדש ואמריקני של לחיצת ידיים, נוכחות מוגברת ברחובות, והתבססות על קסם אישי רב. הבורגנות התל אביבית התאהבה בו מיד. להט והבלורית דהרו קדימה בתל אביב, כאילו אין מחר, ועקפו את כל המכשולים האפשריים בקלות. הוא הקים את קרן תל אביב, כדי שיוכל לשלוט בעצמו בכספים, ובאופן כללי הפך את עצמו לשליט יחיד, שעל פיו יישק כל דבר.
כבן מצטיין לדור החיילים שהקימו את המדינה הוא שנא נהלים וביורוקרטיה ולכן דגל ביצירת עובדות בשטח. הוא הקים את סוזן דלל, המשכן לאומנויות, הסינמטק החדש, במחטפים ותוך יצירת כאוס מסוים, שתורגם שנים אחר כך, בהרבה ערים אחרות בארץ, על ידי אנשים שהיו פחות ישרים ממנו, לתרבות השחיתות שאנחנו מכירים היום.
תל אביב של צ'יץ כאילו התעוררה מתרדמת ויצאה לחיים חדשים. בין היתר החליט להט להקשות על הפיכת דירות למשרדים, ולהפוך את לב העיר לאזור מגורים לאנשים צעירים. הוא אולי לא המציא את שינקין כמותג, אבל מיהר לתמוך במגמת פיתוח לב העיר ולעזור לה ככל יכולתו. אני לא אכנס לדיון על החינוך והרווחה בדרום העיר. להט הקים את בתי הספר הייחודיים, והשקיע כסף רב בתשתיות בדרום העיר וביפו. ועדין קשה להגיד שהוא יצר שוויון בחינוך, ובוודאי אי אפשר להגיד שהוא הקטין את הפערים בין צפון העיר לדרומה. נדמה לי שכמו רוב אנשי הצבא בני דורו, הוא לא היה בנוי לשיח אמיתי עם תושבים ודרישותיהם, ובטח לא לשיח עם הקהל המזרחי העני יותר של שכונות הדרום. אבל הוא כן הפך כל אבן בעיר, והאמין בכל ליבו שהוא מייצר שוויון הזדמנויות.
"מקווה שתמכרי את הדירה שלך לערבים"
האלמנט הנוסף בדמותו, היה שהאמין בפתרון שתי המדינות והפך עם השנים שמאלני מאוד. הוא היה מתנגד חריף של ההתנחלויות וכשהגיע העידן של רבין הפך לתומך הכי נלהב של הסכמי אוסלו. דמותו של הגנרל שלחם בתעלה במלחמת ההתשה והפך ללוחם שלום, גם היא תאמה את הרוח החדשה שהביא להט לתל אביב. יתכן שמבלי שרצה בכך, הניח כך להט את היסודות ליצירת "הבועה".
אני פגשתי אותו לראשונה באמצע שנות השמונים במסגרת משימה עיתונאית. הוא כבר היה אז מותג ודיקטטור, שאנשי העיתונות הצעירה כמו "העיר" ועיתון "חדשות" סימנו כאויב. בעיקר בגלל שעם השנים באמת לא היה לו כח לשמוע דעות מנוגדות לשלו. אני זוכר אירוע אחד קטן, שמדגים לא רע את דמותו.
ברחוב זכרון יעקב בצפון הישן, באזור הכי שקט בעיר, שבו כל הבניינים דומים, הקימו בתוך בניין מגורים בריכה מקורה. אחת השכנות בבניין ממול טענה שהבריכה מפריע לה. שיש שם רעש גדול מידי. וזה למרות שהבריכה הייתה מיועדת רק לדיירי הבניין בן ארבע הקומות. במשך כמה שנים רבו הצדדים בוועדות העיריה עד שהחליט ראש העיר לבוא בעצמו ולבדוק.
אלא שהאישה הייתה ממש לא מרוצה והחלה לצרוח. אחרי כמה צעקות רגילות היא עברה לאיומים. להט לא התרגש. אבל כשהיא צעקה "אתם תראו עוד! אני אמכור את הדירה לערבים וכל המחירים פה ירדו!", להט התפוצץ. הוא חזר אליה ואמר "גברתי תתביישי לך. אני מקווה שתמכרי את הדירה לערבים, הם יהיו כאן שכנים הרבה יותר טובים ממך", ואז סימן לפמליה והלך משם, משאיר את האישה המומה.
המלחמה נגד העריקים
בעשור השני של שלטון להט העניינים כבר לא היו כל כך פשוטים. תל אביב התמלאה לפי חזונו בצעירים. אלא שלהט משום מה לא השכיל להבין בזמן את צרכיהם ובעיקר את מצוקת החניה. הוא חילק את העיר לעשרות אזורים והפך את החניה למשאבת כסף. לא היה בתל אביב בן אדם שלא היה מסובך עם קנסות מול העיריה והכעס כלפיו הלך וגבר. גם העובדה שתפיסת התרבות שלו כללה בעיקר את המוסדות הוותיקים, כבר לא התאימה כל כך למה שקורה בשטח.
להט לא אהב את השער ואת הקמפיין, ובמוצאי שבת, כשהוא מבקר באתר נפילת טיל בדרום העיר אמר למצלמות הטלוויזיה : "אני קורא לתושבים לחזור לתל אביב. אל תהיו עריקים". למחרת היה לנו עימות בתכנית "ערב חדש" בחינוכית. זה הפך להיות הנושא הכי חם במלחמה. ללהט לא היה סיכוי. הרעיון שצריך להישאר בתל אביב בלילה רק כדי "להראות" לסדאם היה מופרך. וכך ביחד עם הטינה המתגברת כלפי החניה בעיר, הפך להט לשק חבטות.
ההחלטה שלו בסופו של דבר שלא לרוץ לקדנציה נוספת, נבעה מהידיעה הברורה שיש לו סיכוי גדול להפסיד. אבל להט היה איש רציני. הוא החליט ואז פינה את הזירה ועבר לפעילות פוליטית, שבשיאה ארגן את עצרת השלום הטרגית של 1995.
העצרת, הרצח ותחושות האשמה
ראיתי אתמול את הראיון הכנראה אחרון שנתן להט, ליואב גינאי בתכנית "לגעת ברוח". זה ראיון נוגע ללב, כי להט, רגעים לפני ששקע באלצהיימר חסר סיכוי, פורש שם את משנתו, ובעיקר הופך לדמות כמעט טרגית, כאשר מתברר שהוא מרגיש אחראי ישיר למותו של יצחק רבין.
להט היה האיש ששכנע את יצחק רבין להשתתף בעצרת, ומאז אותו הלילה הנורא, הוא הסתובב בתחושת אשמה נוראית. בלי קשר לכל ההיסטוריה שלו כראש עיר, הוא הפך בסוף ימיו לאיש שנושא על כתפיו את צער העולם, וחש אחריות על הדבר הנורא שקרה. וזה למרות שחוץ ממנו, אף אדם בעולם בכלל לא עשה את הקישור הזה. וכך הוא האשים את עצמו במשהו, שאיש כלל לא העלה על דעתו להאשים אותו בו.
אחרי הקרב הגדול במלחמת המפרץ היו לנו כמה שנים של יריבות, אבל לא באמת. עם השנים, הבנו שאנחנו באותו צד של המפה הפוליטית, וכשהיינו נפגשים, הוא היה מתייחס למלחמה ההיא כאל צ'יזבט, ואליי כאל איזה פקוד סורר מפלוגה ישנה. עם השנים למדתי להעריך אותו ולחבב אותו.
להט אולי היה לוחם ובולדוזר, אבל בסופו של דבר היה גם איש די צנוע. ומאז לכתו מהעירייה לא עסק בכלל בהנצחת שמו והמורשת שלו. הוא לא השקיע אנרגיה כדי שיכבדו אותו. זו הסיבה שדווקא עכשיו, צריך לעצור לרגע ארוך ולתת לו את הכבוד המגיע לו. בכל זאת, הוא המציא את הדבר הזה שאני כל כך אוהב, את תל אביב.