התראיינתי השבוע אצל קלמן ליבסקינד בתכניתו היומית ברדיו "גלי ישראל". הנושא היה כמובן הראיון שהתקיים בתכנית שלי ושל אלירז שדה בערוץ 2 עם מנכ"ל תנועת "אם תרצו", רונן שובל, והתלונה שהגשתי במשטרה נגד ארגון "לוחמי ציון" שפרסם באינטרנט פוסטר עם תמונה שלי שבו כתוב "השמאל הם לא בצד של האויב, הם האויב".
ליבסקינד הוא איש ימין רציני ודי מתון. הוא ניסה לברר איתי למה בכלל הלכתי למשטרה. הוא ניסה לטעון שגם בראיון שלי עם שובל השתמשתי במילים קשות וקיצוניות. שקראתי לו "מפלצת". שבעצם אין הבדל מהותי בין הפוסטר שפרסם איזה גוף קטן וקיקיוני לבין המילים שהטחתי. שחופש הביטוי רחב מספיק כדי להכיל את שניהם. למעשה, הוא ניסה לומר שההליכה שלי למשטרה היא קצת התנקנקות, גם כי נתתי פרסומת לגוף שאיש לא הכיר. יותר מזה, הוא טען שזו שבירת חוקי המשחק, שאם אני כזה דמוקרט שמאמין בחופש ביטוי, מה אני רץ למשטרה בגלל פוסטר טיפשי.
אחרי השיחה, חשבתי שוב על הדברים שניסה לומר לי. אולי הוא בעצם צודק. זה נכון שהייתי מאוד אגרסיבי עם רונן שובל בראיון בטלוויזיה, עד כדי כך שהיו גם אנשים שאוחזים בדעות שדומות לי ונרתעו מההתנהגות שלי. בוודאי שלא הצלחתי "לפקוח את עיניו" של מישהו מהימין.
אבל מה עם זה שלפחות אני נהניתי? אנחנו חיים בעידן שבו ארגונים מסוג "אם תרצו" פועלים כל הזמן כדי להפחיד אנשים בשמאל, כדי לעשות דה-לגיטימציה לכל מה שקשור בשמאל, והם עוד מגובים בכנסת מטורפת שבה מנסים כל הזמן לחוקק חוקים דרקוניים (ותודה למיכאל בן ארי שהחזיר השבוע שוב את הצעת החוק שלו על תמיכה בסרטים רק עם הצהרת נאמנות). אז אם יוצא פעם אחת שאני ממש מתעצבן ויכול לנבוח קצת על רונן שובל כזה, לפחות אני הולך הביתה מבסוט, לפחות פעם אחת שמאלן היה קצת אגרסיבי.
די להתחסד
אבל בזה העסק מסתיים. הרי רונן שובל לא באמת נבהל ממני. בואו נחשוב, מה היה קורה אילו הוא היה נבהל ממני באמת, והולך גם הוא להתלונן עליי במשטרה? ולמה בעצם שלא יתלונן? אולי גם אני הסתתי נגדו.
חשבתי על זה רגע ואז נזכרתי בהבדל הידוע לכל. כשרונן שובל ישב בטלוויזיה הוא לא פחד, ולו לרגע, שהראיון איתי יוביל לאלימות פיזית מאיזשהו סוג. הוא לא חשש לשנייה שהדברים שאמרתי יגרמו למישהו מהצופים ללכת אליו הביתה ואולי לפגוע בו בצורה כלשהי. לעומת זאת, כשאנשים ראו את הפוסטר שלי שהתפרסם בעמוד של "לוחמי ציון", השאלה הראשונה שלהם הייתה "אתה פוחד שיקרה לך משהו? אתה מפחד שהאנשים האלה יפגעו בך פיזית?".
אפשר להמשיך ולטעון, כמו שעושים ב"אם תרצו" ו"לוחמי ציון", שתנועות הימין בסך הכל משתמשות בחופש הדיבור שהשמאל כל כך מקדש כדי להביע דעות. אבל הטיעון הזה הוא מעט מתחסד. שכן איכשהו כאשר שמאלנים, סהרוריים ככל שיהיו, נושאים את דבריהם, איש בימין לא חש אי נוחות פיזית קלה, ואילו כשארגונים לא סהרוריים כמו לוחמי ציון מפיצים פוסטר שלך, התחושה הראשונית היא שזה עשוי להיגמר במכות. זה אולי מעט שטחי ופופוליסטי לומר, אבל האלימות הפיזית היא תמיד באותו כיוון.
אז האם אני באמת מפחד? אני אומר לעצמי שלא. באופן כללי אני טיפוס שלא מפחד. מה כבר יעשו לי? אבל לך תדע. אני מניח שרונן שובל עצמו, וגם "לוחמי ציון" לא יחכו לי בבית, אבל מה עם מישהו מהאוהדים שלהם, אלה שנותנים את התגובות מתחת לפוסטרים ומאיימים בכל מיני אופנים, כן יחליט לעשות מעשה? לא יודע. אולי אני מדחיקן, אבל אני מעדיף לחשוב שאלימות פיזית עדין לא נראית באופק.
מי פה הפטריוט האמיתי?
"אם תרצו" ו"לוחמי ציון" טוענים שהשמאל בעצם מעודד, שלא לומר עוזר, למחבלים שרוצים להרוג אזרחים ישראלים תמימים, וכמובן חיילים של צה"ל. לכן כחלק מהפוסטר נגדי טענו "לוחמי ציון" שאני "נותן לגיטימציה להכפשת חיילי צה"ל". למעשה, הם נגדי בשם הפטריוטיות.
לא יעזור לי שהשתתפתי במלחמת לבנון הראשונה. שהייתי בעומק שטח לבנון. שעשיתי מילואים עד גיל 45. ואני לא אדחוף לכאן את הקריירות הצבאיות המזהירות של אבי ואחי. בעיני, אני פטריוט יותר מהם. רונן שובל ו"לוחמי ציון" מנסים להפוך את צה"ל מצבא העם, לצבא הימין. מצבא ששומר על ישראל כולה, לצבא שונה לגמרי.
אני יכול הרי להכין פוסטר ולטעון, כמו שנכתב במקומות שונים, שרונן שובל התעמת עם חיילי צה"ל בפינוי התנחלות עמונה. שובל מכחיש את הדברים, אבל מודה שהיה במקום. אבל לי כחלק מהשמאל אין שום רצון להפוך את צה"ל לכלי משחק במאבק הפוליטי. ולכן בסוף כל מה שנשאר לי זה לצעוק על רונן שובל הזה בטלוויזיה. בחיים האמיתיים, הוא ו"לוחמי ציון" הם אלה שצוחקים אחרונים.