השיטה שלי הייתה להתייחס לכל בחור חדש כאל פוטנציאל נישואין, ולנסות להדגיש את תכונותיו הטובות. זה לא כל כך הצליח. בחורים באו ובעיקר הלכו מהר. ואז יום אחד צלצלה חברתי בשמת לספר שהחוג לקולנוע באוניברסיטה, שבו היא למדה, יפיק את טקס האוסקר הישראלי המתחדש. הבמאי יהיה סטודנט מצטיין משנה ב', והוא בחר בה כמפיקת הטקס.
בשמת נעלמה לשבועיים, וכשיצרה שוב קשר סיפרה בהתלהבות על הבמאי שאיתו היא עובדת, שהוא חכם, ונחמד וחתיך, ואומרים שהוא גם ממשפחה נורא טובה, הם במקור מאמריקה. בשלב הזה היה רגע שקט ואז שאלתי אותה "אתם מזדיינים?", בשמת הייתה מופתעת, "ממש לא".
"למה? יש לו חברה?"
"לא נראה לי".
"והוא חתיך?"
"מאוד".
"אז מה הבעיה?"
"לא יודעת, זה לא עלה על הפרק".
"נו, אז אולי הוא בשבילי".
"כן. למה?"
"הוא.. משלנו?"
"אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך".
"למה, אתה לא בטוח?"
"אני בטוח, אני רק לא יכול להגיד".
מיד צלצלתי חזרה לבשמת. אמרתי לה שהוא כנראה מהמחנה שלנו, ואני רוצה לפגוש אותו. קבענו שאני אעבור בטעות ליד פיצריה בפינת לסקוב ואבן גבירול שבה הם נפגשים לישיבות הפקה. אני בדיוק באתי מפגישה עם חבר שהגיע מניו יורק, והביא לי מתנה ספר באנגלית. כך שהרגשתי ממש במיטבי. הבעיה היתה שלפיצריה היו חלונות כהים, וכשעברתי מולה לא ראיתי אם הם בפנים או לא. אז עברתי שוב ושוב, ובסוף פשוט נכנסתי פנימה. עשינו הכרות קצרה, הוא היה מאוד חתיך ונראה גם חמוד.
בדרך לאהבה עוצרים ביפו
כמה ימים אחר כך ארגנתי לכולנו כרטיסים לאיזה הופעה במוזיאון וככה יצאנו לבלות. בבילוי הזה כבר היה קליק מסוים, אבל לא היה אף רגע שבו יכולנו לדבר ביחידות. למחרת בבוקר ישבתי שעות אצל חבר, כדי לנסות ולחשוב על סיבה לצלצל אליו. כשחזרתי הביתה צלצל הטלפון. על הקו היה איתן. הוא רצה לשאול משהו. אבל נשמע שהוא בעצם צלצל סתם כי בא לו לצלצל. מיד שאלתי אם יש מצב שנלך לארוחת ערב ביחד. את המילה דייט, לא היה נהוג להזכיר אז. הוא אמר שכן.
קבענו לצאת למסעדה איטלקית שצמודה לסוזאן דלל, ואני ממש לא מצליח להיזכר בשם שלה. כשצלצלתי לאיתן לקבוע שעה שאני אאסוף אותו הוא אמר "רק רציתי שיהיה ברור מראש, שכל אחד חוזר בסוף הערב לדירה שלו". הבנתי שאם ככה אני יכול ללבוש את החולצה והמכנסים החדשים שקניתי לעצמי בבנטון לנסיעה שלי לניו יורק, הרי הם לא יתקמטו או משהו.
יומיים אחר כך נסעתי לניו יורק ואירופה, לשלושה שבועות. מידי כמה ימים צלצלתי אליו בשרות הקרוי "קולקט". כשחזרתי צלצלתי לשאול אם לבוא אליו. "אני מעדיף לבוא אליך. ניתקו לי את המים והחשמל בגלל איזה חוב". שמחתי. "אהה... אין בעיה, אתה יכול להישאר לישון". הוא בא ומאותו יום לא עזב.
בשבת הקרובה נחגוג 25 שנה ביחד, מה שאנחנו מכנים יום הנישואין העשרים וחמישי שלנו. זה ה-מון זמן. ה-מון. וזה כולל, תודה ששאלתם, גם שלושה חודשים של פרידה אחת, שהייתה לפני שלוש שנים. פרידה קצרה בקשר ארוך היא גם חלק מהקשר. אז איך זה קרה שהפכנו למשפחה? אני ממש לא יודע. על רקע אירועי השבוע, מתחדדת השאלה, מה גורם לשני אנשים להידבק אחד לשני ולא לעזוב?
החיבוק שנותן את הכח להמשיך
האם אהבה זה מספיק? אני מאמין שכן. כל מה שצריך זה אהבה ורצון טוב. אהבה ומין הבנה כזאת שאתם מעוניינים לעבור את החיים האלה ביחד. עם קצת מאמץ וכח רצון, שני אלה יכולים לגשר גם על תקופות שבהן יש חוסר סנכרון ברצונות, ובמצב הצבירה של כל אחד מבני הזוג.
החיים בזוג הם סיוט, אבל גם החיים לבד הם סיוט, וצריך להחליט מה עדיף. אני מעדיף להגיע כל לילה למיטה, ואז לחבק את איתן לפני השינה. לא חיבוק ארוך, בדרך כלל הוא נמשך דקה לכל היותר, אבל זה החיבוק שנותן את הכח להמשיך. גם אחר כך כשאני מסתובב, אנחנו מקפידים שיהיה איזשהו מגע ביננו. ככה אנחנו מרגישים, נדמה לי, בטחון.
כשחגגנו עשור, לפני 15 שנה, רצינו למסד את הקשר. הלכנו לעורך דין. הוא הסביר שהחוק הישראלי לא מכיר בנו. הוא הציע שנסדיר עניני כלכלה וירושה במסמך. וכך עשינו. "ואם בא לכם להגיד משהו אחד לשני, או לשיר, או להחליף טבעות, תעשו מה שבא לכם. במילא אין לזה שום ערך רשמי. זה רק בשבילכם". החלטנו לעשות מסיבה גדולה. הזמנו את כל חברינו ומשפחותינו למנטה ריי, ביום שישי בחצות.
האמת היא שהפעם רציתי גם לעשות מסיבה גדולה, ושעברי ישיר לנו "זכיתי לאהוב", אבל איתן העדיף שניסע לחו"ל רק שנינו. ויתרתי לו, כי החלטתי שאם כבר, אז שתהיה ממש חתונה. כרגע אנחנו יכולים להתחתן באמריקה או בצרפת, אבל לא בא לי. אני רוצה כאן. ואני מוכן לחכות, ומקווה שהחברים החדשים בכנסת יעזרו לסדר את זה בשנה הקרובה. בכל מקרה אני מבטיח, שברגע שתהיה אפשרות חוקית, אנחנו נהיה הראשונים להתחתן על אדמת תל אביב. בינתיים, ומאחר שזה אוגוסט, זה ייגמר באי יווני קטן ולא מוכר, שאליו אנחנו נוסעים לשבוע. שזה כמובן כיף גדול. המסיבה לצערי תחכה.