מרקש אהובתי

הפעם הראשונה שלי במרוקו הייתה די אסון; סדנת יוצרים אירופית בבירה רבאט, במלון מצחין בלי מזגן. אפילו הקוסקוס היה דוחה. היה ברור לי שלא הייתי במקום הנכון ולא בגרוב הנכון. עברו כמעט 15 שנה מאז, וכשהציעו מהמערכת לנסוע בחבורה קטנה של עיתונאים למרקש כאורחי קלאב מד המקומי, הייתי מעט חשדן. כבר בשדה התעופה, כשפגשתי את החברות שלי למסע, הבנתי שיהיה כיף. אחת אוהבת לשתות, אחת מלאה ברגשות, והשלישית קולית ורגועה. יחסית. התלווה אלינו גם סמנכ"ל השיווק של קלאב מד, ולכן גם כשקרו בדרך דברים, וקרו, גילינו שקצת סחבקיות תל אביבית ישנה וטובה יכולה לעקוף כל מכשול. תובנה נעימה לשבוע יום העצמאות.

צריך להגיד מראש שהנסיעה למרוקו עם דרכון ישראלי היא לא בידור. חייבים לעצור באירופה, מה שאומר שהטיסות לוקחות לפחות שמונה שעות, ואז בשדה התעופה של מרקש, כמו גם בכל שדה אחר במרוקו, זה לוקח מינימום שעה וחצי עד שעוברים על  הדרכונים של כל הקבוצה במרוכז. כשאתה יוצא מהשדה, יותר מ-12 שעות אחרי שיצאת מהבית, אתה במקרה הטוב מרוט. אלא שאז אתה פוגש את מרקש.

להרגיש מרומה וליהנות מזה

יש בעולם מעט מאוד ערים שהן באמת מסעירות, ועם השנים גם הן מאבדות את החן. אבל לא מרקש. העיר הזאת, באמצע המדבר, היא המקום הזה שבו מתערבב הכל לכדי סערת רגשות מסתורית, שמזכירה יותר מכל את רונית אלקבץ המנוחה. תחשבו עליה ברגעי השיא שלה, עם המבט היוקד, השיער שנראה כאילו אפשר להעלם לתוכו, הפראות, האצילות, הערבוב של מזרח ומערב בשיאו. כל השבוע במרקש הייתי בטוח שאלקבץ תגיח מאיזו פינה, אולי כג'יני ממנורה של אלדין, ותסביר לי שהגן עדן שאליו שלחו אותה נמצא בעצם בסמטאות העיר העתיקה של מרקש.

אבל עזבו רגע את הפיוט. צריך להדגיש שאני ממש לא אוהב טיולים לעולם השני והשלישי. התחושה הזאת שאתה בעצם כספומט, וכל הזמן מנסים לנקנק אותך בכסף, אינה נעימה לי. העובדה שכל ארוחה, נסיעה במונית, קניה בשוק וכו', הן סוג של מאבק איתנים בינך לבין מקומי טרוט מבט, שאינו דובר אף שפה, היא מכבידה. ובמרוקו כמובן שצריך להיזהר.

כבר בשדה התעופה, בדוכן החלפת הכסף, שאלנו את הפקיד האם השער שלו דומה לשער של הבנקים מעבר למכס והוא ענה ב"כן", חייכני, "אין שום הבדל". כמובן שהתברר שהוא משקר במצח נחושה. האמת היא שצריך להתרגל לעובדה שבכל רגע ורגע בטיול מישהו קצת עושק אותך. אז מתרגלים. בסך הכל אם אתה נזהר, אתה לא באמת מאבד הון עתק. וגם להרגיש מרומה, וליהנות מזה, יכול להיות נחמד.

מעבר לזה, מרקש היא עולם קסום כמו בקלישאה: שילוב של ריחות, צבעים ואווירה שאין בשום מקום אחר. הבתים שכולם אדומים, החום היבש, הקצב, ובעיקר התחושה שבכל פינה יש סוד כמוס שמחכה רק לך. את היום הראשון התחלנו בגני מז'ורל, שמקיפים את הבית של איב סן לורן, ויש בהם גם את המצבה שלו, שכמובן הצטלמתי לידה. המדריך שהוצמד לנו לא הפסיק לאכול את הראש במלא פרטים, אבל קשה ממש לעצור שם ולהירגע כי בכל רגע נתון יש המון תיירים. ליד הגנים יש כמה חנויות קונספט שיקיות, שבהן המחירים כמובן גבוהים ואי אפשר להתמקח, אבל מצד שני יש שם כל מיני בגדים וחפצים באיכות שלא תמצא בשום דוכן בשוק. שיק עולה כסף, גם במרקש.

משם עברנו לאיזה ארמון של וזיר שהיו לו ארבע נשים ו-24 פילגשים. זה מאוד הסעיר את המדריך שלנו, אבל אותי זה קצת שעמם. הרבה יותר כיף להסתובב ברובע היהודי הישן. למרות שאני לא מאמין גדול, הביקור בבית הכנסת היהודי הוא מרגש. לראות שם את שמות המשפחה המוכרים רשומים על הכיסאות, זה די מרעיד את הלב. אם רוצים ממש להתרגש, כדאי לקחת לטיול חבר מרוקאי שהייתה לו משפחה שם ולחפש איתו את הבית. בקבוצה שטיילה במקביל אלינו מצאו בית של קרובי משפחה, ורק מהתיאור שלהם עמדו לכולנו דמעות בעיניים.

אבל האטרקציה הראשית של מרקש היא העיר העתיקה. איך שלא תסתובב בסוף אתה מגיע לשוק, והשוק הוא באמת עולם ומלואו. לא יכולתי שלא להיזכר בטיולים דומים בעיר העתיקה בירושלים, בשנים התמימות שלפני האינתיפאדות. אתה נכנס לשוק והוא סוחף אותך פנימה, כל מה שנותר לך זה להתמסר. המרוקאים, כדאי לציין, מאוד אוהבים יהודים וישראלים. כמעט כולם יודעים לזהות אותנו, ואז שולפים "שלום", "אח שלי" והמתוחכמים צועקים "מכבי חיפה", לא ברור למה. אולי הם חברים של אייל ברקוביץ', לך תדע. 

מאחר שכבר שנים אי אפשר ליהנות בעיר העתיקה בירושלים, הסידור הזה של ערבים ידידותיים מאוד כובש. המדריך לקח אותנו לחנות טבעות מיוחדת במינה, ומיד רכשתי לי טבעת ואחת הבנות רכשה תכשיטים משגעים. השוק מלא בדים, כפתנים, כלי מתכת וכלי אוכל בסגנון מרוקני. אינספור דברים שאתה ממש לא צריך ותשמח לקנות מיד ולהתמקח על מחירם בחירוף נפש. זה תענוג עצום להתמקח ולהוריד אותם במחיר, בדרך כלל במאה אחוז.

המדריך לקח אותנו למוסד מפורסם במרקש שנקרא "אצל חסן פיללי", בית מרקחת יעיל שאליו לוקחים כמעט את כל הקבוצות. יש שם מוכרנים לכל שפה, כמו הבלונדינית המתוקה מלאת החיים שיודעת עברית ותוך דקה מוכרת לך סט של תכשירי סבתא שאתה לא צריך: זובירקס טבעי נגד הרפס, שמן ארגן במחיר מופקע, זעפרן יקר, שבבי אקליפטוס נגד שיעול, ואפילו ויאגרה טבעי. את הכל היא מכניסה לך לשקית ובלי ששמת לב הופ, קנית ואפילו לא ברור מה. היתרון הוא שאם יש בעולם תרופת סבתא שעובדת, וחילבה אמיתית, אז קנית את המקור.

הוליווד פינת צרפת

אז אחרי שקנית את כל הדברים שאתה לא צריך - כפכפים מרוקאיים עם שפיץ, גלביה מרוקנית עם כובע, סט כוסות צבעוני לתה, מנורת אלדין - אם יש דבר באמת כיפי בשוק, זה לשתות מיץ תפוזים טבעי או מיץ פירות סחוט מכל סוג שהוא. זה באמת טעים וזול במיוחד. ויש כמובן דוכני אוכל שאם אתה אהרוני, הגעת לגן עדן שלך.

כשהערב יורד והשוק מתחיל להיסגר, עוברים לכיכר הגדולה ג'מה אל פנה, ושם יש תחושה של סרט דיויד לינץ'. מעגלי מתופפים, מרקידי נחשים, אקרובטים, וסתם אנשים שלוטשים עיניים בתיירים. אף פעם לא ברור אם הגיטריסט שמשמח מעגל שלם של מקומיים באמת משמח אותם, או רק מחכה שאתה תכנס פנימה ואז כולם יקיפו אותך ולא יתנו לך ללכת עד שלא תתרום קצת מזומן.

מרקש היא גם פתח למדבר כולו, לא רחוק מהסהרה, וכך נסענו יום אחד לטיול אל הרי האטלס ויום אחר טיילנו בין הגבעות החוליות על טרקטורונים. אבל עם כל הכבוד לאוריינט, בשלב מסוים התחשק לי לחזור לעולם המוכר. לצד האחר של מרקש, העיר החדשה, ולאזורים שבהם מתחככים שחקניות צרפתיות וכוכבים הוליוודיים. בשביל זה חברנו לארצי יפרח, המעצב הישראלי שעזב את תל אביב ולפני שש שנים הקים לעצמו משלט במרקש. כיום יש לו סטודיו יפהפה שבו הוא תופר את יצירות האופנה החד פעמיות שלו, שמערבבות בגדי וינטג', חלקי בד מיוחדים, רקמות ומה לא. קצת מזכיר את הסגנון של ג'ון גליאנו, שבאמת נפגש לא מזמן עם יפרח והתפעל מעבודותיו, וזה בעיקר יפה וגדול מהחיים. את הבגדים עצמם, שנמכרים בעיקר בטוקיו או בסטודיו במרקש, ניתן לראות גם באינסטגרם שלו.

בין שאר עיסוקיו, ארצי הוא ה"אינסיידר" של המגזין וולפייפר במרקש, והמלצותיו מופיעות במדריך המוקדש לעיר. הוא לקח אותנו למועדון מסעדה שנקרא Comptoir, שזה בדיוק מה שהיית מצפה ממרקש הסקסית של הלילה: אוכל מעולה, קהל יפה, קומה תחתונה שהיא רק מסעדה וקומת מועדון עליונה שהופכת יותר סוערת ככל שהלילה מתקדם. על המדרגות שבין הקומות מנגנת בתחילת הערב להקה מקומית, ומדי פעם מופיעים אי משם אקרובטים, מתופפים ורקדניות בטן. כמובן שמחיר הדרינק במקום כזה הוא בערך מחירה של ארוחה סימפטית בשוק.

כדי להרגיש ממש קולונאיליסטי צריך ללכת למלון המפואר והמפורסם ביותר בעיר, El Mamounia. זה מסוג המלונות של 600 דולר ללילה, עם פאר אלף לילה ולילה. במרפסת המלון יושבים עשירי תבל ולוגמים בעדינות קוקטיילים נעימים, תוך שהרוח מבדרת את בגדי הפשתן הבהירים שלהם. גם כאן מחיר קוקטייל אחד שווה ארוחה בשוק לשניים לפחות. באופן כללי יש בעיר לא מעט מלונות סקסיים: אחד מהם הוא Riad De Tarabael ששייך לאחותו של ריצ'ארד ברנסון, אחר הוא Es Saadi, שבו מתגוררים אנשי הקולנוע הצרפתיים.

אנחנו כאמור התאכסנו בקלאב מד המקומי, ששמו לה פלמרי, והרווחנו את הנסיעה בעקבות העובדה שהחברה מתכננת לשלוח בסוכות הקרוב קבוצות מאורגנות בטיסות כמעט ישירות לשבוע נופש בקלאב במחירים סבירים.

קלאב מד עצמו הוא דיון נפרד, שהרי מרגע שנכנסת לקלאב אין שום סיבה לצאת. יש בריכות, הפעלות, אוכל ואלכוהול, ולא כל כך משנה מה קורה בחוץ. הקלאב במרקש לא חדש במיוחד, אבל הוא חמוד מאוד ואקזוטי. מבחינת  מראה והתנאים, הוא עושה את העבודה. מה שכן, בתוך הקלאב מסתתר עוד קלאב שנקרא "אזור חמשת קלשונים", שזה מרוקאית לחמישה כוכבים. האזור ההוא באמת מפואר ומסעיר כמו טובי המלונות בעיר, ועולה בהתאם. שוב לעשירים נעים יותר. אני בכל מקרה אני הבטחתי לעצמי שאני חוזר למרקש. הכי בקרוב שאפשר. אם מישהו מציע, המזוודה שלי מוכנה.