היה רגע אחד שבו החלטתי שאני יודע מה צריך לעשות: חייבים לארגן לנו תמונה של אוהד קנולר ועוז זהבי עם רוברט דה נירו. הוא האיש שהמציא את הפסטיבל, הם השחקנים הראשיים בסרט שפותח את התחרות בפסטיבל שלו. צריכה להיות להם תמונה ביחד. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
לפני שנתיים היה לאיתן ולי משבר גדול בחיי הנישואין. אחרי עשרים שנה ביחד כזוג וכמעט עשור של שותפות ליצירה, הגענו לצומת הזה שבו החיים המשותפים נראים כמו הסיוט הכי גדול שלך. ארבעה חודשים חיינו בנפרד, וכשהחלטנו לחזור אחד לזרועות השני היה ברור שהמחיר הוא שלא נעבוד יותר ביחד. תמיד הזהירו אותנו שלא טוב שבני זוג עובדים ביחד, ואנחנו הסברנו שהסרטים הם במקום ילדים ואנחנו ננצח את השיטה. מסתבר שלא.
בסיבוב הראשון, לי כמובן היה הרבה יותר קשה. איתן הוא קולנוען. הוא יעשה כל חייו סרטים. גם אם ישקע בין לבין בדיכאון, גם אם ישתה שבוע שלם אלכוהול מבוקר עד ערב, עדיין יש לו ייעוד ברור. אני הגעתי לסרטים דרכו והייתי שם בשביל לעזור לו. להתחיל למצוא את דרכי בעולם הזה נראה לי קשה, כמעט בלתי אפשרי.
סתם נוסע בתא המטען
שנתיים לאחר מכן, איתן נמצא רגע לפני הבכורה של סרטו החדש "הסיפור של יוסי" וחודש לפני שהוא מתחיל לצלם קומדיה רומנטית בשם "בננות", ואילו אני די פרשתי מעולם הקולנוע, לפחות באופן רשמי. כשהתברר ש"הסיפור של יוסי" נבחר להיות הסרט הפותח את התחרות בפסטיבל טרייבקה היוקרתי, שאל אותי איתן "אתה חושב שתוכל באמת לבוא לשם רק על תקן בעלי? בלי שום תפקיד רשמי? בלי להיות אחראי על כלום?". ואני עניתי: "בטח, מה הבעיה", למרות שידעתי שזו לא תשובה לגמרי מדויקת. אני מאוד אוהב לשלוט במצב, לדעת מה קורה. הרעיון שאני אהיה סתם נוסע בתא המטען הוא לא כזה טריוויאלי עבורי.
החלטתי להתרכז בבגדים. שגיב גלעם, המעצב של קסטרו, נתן לי חליפה שחורה מהממת מקטיפה, אחת שהכינו רק בכמות מועטה לצורך תצוגת האופנה של החורף. יוסי קצב הכין לי חליפה אלגנטית וקלילה. אבל כמו שידעתי, בסוף נבקש מאלבר אלבז, האיש הכי נחשב בעולם האופנה, שהוא במקרה ישראלי וחבר שלנו, שימצא לנו סט בגדים מתאים לקהל ניו יורקי. וככה הגעתי לניו יורק עם שתי חליפות ישראליות ומיד רצתי עם איתן לבוטיק של לנוין בשדרת מדיסון, כדי שהבנות המקסימות שקיבלו הוראה מאלבר יתאימו לנו חליפות.
ושעה לפני ערב הפתיחה של הפסטיבל עמדנו איתן ואני בחליפות לנוין אלגנטיות מול המראה וחייכנו לעצמנו בסיפוק. הבעיה הייתה שאוהד קנולר, כוכב הסרט, היה תקוע בפקק בדרך משדה התעופה. לנו לא נותר אלא לעלות לגג המלון שלנו – הילטון של אזור האופנה, שכמו בכל המלונות החדשים בניו יורק יש לו בר סקסי על הגג – ולשתות קוקטייל עם איתי סגל, התסריטאי של "הסיפור של יוסי", ועם הכוכב השני של הסרט, עוז זהבי, שהגיע מלוס אנג׳לס.
תקוע בפקק בדרך משדה התעופה
הדקות נקפו, ולאט לאט לאט הבנו שהחליפות המהודרות לא יראו הערב את השטיח האדום. זה אולי לא נורא. הטריק של פסטיבל טרייבקה הוא שמארגניו אינם נוטים לערבב בין מפורסמי הוליווד שבאים בהמוניהם לחגוג עם דה נירו, לבין הקולנוענים מכל העולם שמוזמנים לאירועים פחותי כבוד בהרבה. כבר ידענו באותו שלב שהמסיבה האמיתית בחסות "וניטי פייר" התקיימה ערב קודם בהשתתפות קתרין זיטה ג'ונס, הלנה כריסטיאנסן, סלמן רושדי, חברת צוות השופטים דקוטה פנינג ועוד. ובלעדינו. אפילו לא ידענו על קיומה.
הדקות עברו, והשטיח האדום התרחק מאיתנו. כשאוהד סוף סוף הגיע היה ברור שנצטרך להצטרף לחגיגה רק בחלקה השני. השטיח האדום והקרנת סרט הבכורה של קומדיה אמריקנית חדשה לא יראו את זיו פנינו. אנחנו נסתפק בקבלת הפנים במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית. מאחר שגם ההזמנות לאירוע ההוא היו ספורות, איתן הודיע שהוא מוותר על המסיבה. הוחלט שאני אלך לשם עם אוהד קנולר, עוז זהבי והסוכנת שלהם רינת איתן. איתן אמר לי שהוא סומך עליי. אם תהיה הזדמנות לתמונה אני לא אפספס אותה.
כך הגענו למוזיאון לאמנות מודרנית בעשר בלילה, רק כדי לגלות שאת האוכל המעולה והאלכוהול בכמויות מסחריות נצטרך לחלוק עם קהל של ניו יורקרים רעבים, כמעט כולם לא מפורסמים, שהגיעו רעבים מההקרנה.
במומה לא היה שטיח אדום ולא היה זוהר. היתה לי תחושה שאוהד ועוז מעט מתבאסים. הכרתי להם חבורה של עיתונאים ובלוגרים ניו יורקים שמעריצים את אוהד עוד מימי "יוסי וג'אגר", וכאלה שהתעלפו מיופיו של עוז. אבל היה ברור שהשחקנים קצת מתבאסים. כשהתנפלו עלינו שולי, בת של ישראלית ומצרי שנולדה בטורונטו, שמעריצה את אוהד קנולר מהסדרה "סרוגים", ביחד עם חברתה ההודית, כבר היה לי ברור שמשהו כאן לא הולך לכיוון הנכון.
אתה מדבר אליי?
ואז ראיתי את רוברט דה נירו. הוא הגיע עם הפמליה שלו ותפס את השולחן המרכזי ברחבה. קלטתי שאנשים ניגשים אליו, מדברים איתו, והוא באופן יחסי נגיש. לא חשבתי הרבה. אמרתי לעוז ואוהד שנראה לי שיש מצב לתמונה ושרק יעשו מה שאני אומר. הובלתי אותם לכיוון השולחן של דה נירו. האיש עצמו כבר סיים עם הנודניקים והתיישב לצד רעייתו וכמה חברים כדי לאכול.
הגענו לשולחן. עצרתי את אוהד ועוז. התכופפתי אל דה נירו, ובטון של יחצ"ן ניו יורקי אמרתי לו: "סליחה שאני מפריע, אבל הייתי רוצה להציג בפניך את שני הכוכבים של הסרט שפותח מחר את התחרות בפסטיבל". דה נירו לא הבין מה אני אומר. בנימוס הוא שאל "מה אמרת?" ואני חזרתי על אותו משפט עם שני השחקנים והסרט הפותח. אחרי עוד שני ניסיונות נפל לו האסימון והוא אמר "אה, בטח בשמחה". הוא קם מכסאו, לחץ את הידיים שלהם ואמר "כן, כמובן, שמעתי על הסרט שלכם". אוהד ועוז היו קצת מבולבלים אבל אני הבנתי שהכי חשוב זה תמונה.
"סליחה", כמעט צעקתי, "אפשר לצלם אתכם ביחד?". היה לי נדמה שדה נירו רוצה לרצוח אותי, אבל הוא רק אמר "בטח" ומיד התחבק איתם ונעמד בפוזה לתמונה. שלפתי את האייפון והתחלתי לצלם. הבנתי שהתמונות שלי לא מי יודע מה בפוקוס. אז ביקשתי מרינת שתצלם גם היא. זה לקח כמה דקות. האליל מ"נהג מונית" היה די מנומס. בסוף הוא אמר תודה וחזר לשולחן. עוז ואוהד היו בשוק. יש להם תמונה עם דה נירו. חזרנו למלון מרחפים על ענן.
הערב (חמישי) תתקיים הבכורה של "הסיפור של יוסי" בפסטיבל. אני לא יודע אם דה נירו יבוא כדי שתהיה הזדמנות לצלם תמונה יותר שווה ורשמית. בכל מקרה יש לנו כבר תמונה איתו. אם הוא לא יבוא, אני מבטיח לשלוח את התמונה לישראל מחר בבוקר, כך שבכל מקרה אנחנו מכוסים. הבטחנו דה נירו וקיימנו. הבטחות חייבים לקיים.