יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא תמיד עדות כואבת לאנטישמיות העבר לצד תזכורת צורבת לזו הגואה והמפעפעת בהווה.
ואולם, האם אנחנו באמת רואים את התמונה המלאה? לתחושתי, בעוד שלנו נוח להתמקד בפולנים ובפשע הנוראי שאירע שם במלחמה, גרמניה מפתחת אט אט מדיניות של הכחשה, של הדחקה, של העברת האחריות ההיסטורית אל מעבר לגדרות - ושל חידושן של הפעולות שנותנות גב לשונאי יהודי ישראל הרוצים להשמידנו.
ד"ר גדי טאוב, שותפי להגשה ב־103fm, האמין בעבר שצריך לסלוח לגרמנים, גם אם לא לשכוח - אבל דעתו השתנתה. הוא הזכיר את מה שקרה אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו החרים פגישה עם מי שהיה שר החוץ בגרמניה, זיגמר גבריאל.
האחרון בחר לפגוש בביקורו את נציגי "שוברים שתיקה" וכששב לביתו כתב באתר של עיתון גרמני שהמפלגה שלו הייתה הקורבן הראשון של השואה. לא של הנאצים - של השואה. "פסיכיאטר גרמני אמר פעם שהגרמנים לא יסלחו ליהודים לעולם על אושוויץ. עכשיו אנחנו אשמים", הוסיף טאוב בתוכנית.
הספר הכי חשוב שנכתב לטעמי, שדרכו הבנתי את המציאות היהודית בגרמניה, הוא הספר של עמוס אילון "רקוויאם גרמני", שמתאר כביכול תאונה היסטורית שלא הייתה צריכה לקרות. כשאתה קורא את הספר אתה מבין שהכתובת הייתה על הקיר, ובאותיות קידוש לבנה.
ומה השתנה מאז? תמונת המציאות כיום היא שיש מדינה שרוצה להרוג את היהודים, וגרמניה, הלכה למעשה, עוזרת לה. היא עושה את זה כשהיא מנסה לעקוף את הסנקציות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנושא איראן, וזאת בשעה שמשטר האייתוללות ממשיך לבנות לעצמו יכולות גרעיניות.
במקביל, יש ניסיון גרמני מורגש להתנער מהשואה, שהשורש שלו הוא בטענה שגרמניה נחטפה בידי הנאצים - אך זה לא כך. אי אפשר להאשים את הנאצים ולשנות את ההיסטוריה. אין גרמניה ונאצים בנפרד. יש גרמניה הנאצית, ואת זה אסור לשכוח לרגע אחד.
גרמניה תמכה באדולף היטלר ובנאציזם והייתה חלק בלתי נפרד מהשואה. אנשים רגילים, עם ילדים ומשפחות, עמדו וירו במשפחות אל תוך הקברים בשטחים הכבושים. בגלל שהיה להם כל כך קשה עם המעשה הזה המציאו את הפתרון הסופי. את הנושא הזה חשוב להעלות גם בימי הזיכרון וגם לאורך כל השנה, ואסור - פשוט אסור - להעלים עין מאותם מקומות שבהם בגרמניה של 2019 מכסים על האנטישמים וחותרים תחת ישראל.
הפיגוע שהיה לאחרונה בבית חב"ד בסן דייגו הוא עוד הוכחה לקיומה ולעוצמתה של האנטישמיות בעולם כולו. מאחוריו עומדת ההבנה כי עד כמה שהציונות הייתה המהפכה הכי חשובה בתולדות העם היהודי, כי היא הצילה אותו - אי אפשר להתכחש לעובדה שלא ניתן להשתחרר מהמהות היהודית. מבחינת הרוצח מסן דייגו היהודים הם השולטים בכלכלה ובתקשורת. הם הכוח שאתה לא יכול להשתחרר ממנו.
אתה יכול לשבת בתל אביב ולכתוב מאמרים, כמו של אורי משגב, לגחך על שמירת כשרות בפסח ולקרוא לה פרימיטיבית - אך במצבים כאלה אתה מבין שהמהות היהודית שלך נשפטת בעולם בדיוק כמו אותו יהודי שעומד עם הכיפה והציצית.
עיוות הזיכרון: מקסטנר ועד האנדרטה בברלין
השבוע זעמתי על חברת הכנסת היוצאת מרב מיכאלי, אחרי דברים שאמרה על סבה, ד"ר ישראל קסטנר. ברקע: פרסום רשימות שמות הנוסעים ב"רכבת המיוחסים", שיצאה מהונגריה לשוויץ.
מה שאני כותב כאן אולי יקומם אתכם, אבל זו המציאות - אותם נוסעים שחייהם ניצלו באותה נסיעת רכבת, 1,670 במספר, קיבלו את חייהם כי הם נבחרו, ולא כי מגיע להם יותר מאחרים.
אני עוסק בנושא של קסטנר כבר יותר מ־20 שנה. לא אטיח בנכדתו שסבא שלה היה פושע, ולא אקבע נחרצות שהוא "מכר את נשמתו לשטן" כמו שנטען בעבר - אבל איך נאמר? יש לי תהיות על מה שעשה.
מיכאלי אמרה שסבה הציל עשרות אלפים וטענה שנרצח בגלל הסתה ימנית־משיחית. זה שקר וכזב, שכתוב של ההיסטוריה. העובדות הן שקסטנר הציל 1,670 בני אדם, ולשאר הוא לא אמר מה עומד לעלות בגורלם. קסטנר נרצח תוך כדי הדיון בערעור שלו על פסק הדין במחוזי. באותה עת הוא לא היה בעיה לימין - אלא דווקא למפא"י.
ד"ר בועז כהן, ראש התוכנית ללימודי שואה במכללה האקדמית הגליל המערבי, אמר לי שמה שהקפיץ אותו בהקשר הזה היה עצם פרסום הכתבה ב"ידיעות אחרונות". "היה נראה שמישהו שכר משרד יחסי ציבור בשביל קסטנר", אמר, "מובן שמרב מיכאלי תגן על שמו של סבה. ההתעלמות היא מהסיפור הגדול, מזה שאנו יודעים הרבה יותר ממה שידענו בזמן המשפט. זה נראה מאוד רע".
כבר היום מלמדים כאן היסטוריה מעוותת. אי אפשר להמשיך ולעוות אותה. בברלין מוצבת האנדרטה לזכר השואה. זה אחד היעדים שאליהם עולים לרגל יהודים רבים, מתייחדים ומצטלמים.
אם זה היה תלוי בי, הייתי מעצב אותה אחרת. הייתי מציב בה את אותה אמבטיה שנמצאת במקום שבו עמד מחנה הריכוז מיידנק. שם, בתוך תאי הגזים, היא חוממה לאותו חום של הגז הקטלני, המקולל. האמבטיה הזו היא מופת לאכזריות המהולה ביעילות של הגרמנים.
אנחנו כבר בשנת 2019, ועדיין - מעבר לאסון עצמו לא חשפנו הרבה סודות ודברים שאנחנו לא בטוחים שאנחנו מסוגלים להסתכל עליהם. הפצע ההיסטורי רחוק מלהגליד.
מתוך תכניתו של אראל סג"ל ב־103fm