כנראה שלא הייתי צריכה ללבוש את מכנסי הג'ינס הקצרים. זו המסקנה הראשונה שמכה בי כשאני נכנסת לכיתה הקטנה, הדחוסה והלא מספיק מאווררת בבית הספר "עמל" בבאר שבע. 35 אנשים טרוטי עיניים ועגמומי מבע מצטופפים בפנים, מפגינים את כל שמחת החיים השמורה למי שתלשו אותו מהמיטה ביום שישי בשבע בבוקר, כדי להשתתף באחת המטלות השנואות ביותר על הישראלי הממוצע – קורס נהיגה מונעת.
הנה עובדה חשובה שאולי לא ידעתם על קורס נהיגה מונעת בבאר שבע: 70 אחוז מהמשתתפים בו הם בדואים. לפיכך, אם את מספיק סתומה ומנומנמת כדי להשחיל את עצמך לתוך זוג מכנסי ג'ינס קצרצרים של שרלילה, קחי בחשבון שאת הולכת לבלות את שש השעות הבאות כשרוב חברייך לכיתה בוהים לך ברגליים. אני בוחרת את המקום הכי אחורי, מניחה את התיק על הברכיים ומביטה בשעון. השעה שמונה ושבע דקות. השיעור מסתיים בשתיים. שמש נפלאה ופתיינית של יום שישי בבוקר מתפנקת בחוץ. קח אותי אלוהים, ויפה שעה אחת קודם.
"לא ישנים פה"!
כבר שנה וחצי אני דוחה את הקץ. נהיגה מונעת, כמו טיפול שורש, כמו הדוח השנתי אצל רואה החשבון, הם מסוג הדברים שאין לי כל עניין לעשות אלא אם כן אני כבר ממש ממש חייבת. וכשאני אומרת חייבת, אני מתכוונת לשלב אחד לפני מעצר מנהלי. לפיכך, כשהגיע מכתב מאחד, גנאם חמאדה, בוחן ראשי במשרד התחבורה, המודיע שהוא מתלה את רשיון הנהיגה שלי – לא מתנה, מתלה, מלשון "תלוי", עברית כל כך יפה יש להם שם, במשרד הרישוי – קשה לומר שהייתי מופתעת. עוד פחות מזה הופתעתי לגלות שאין קורס כזה במצפה רמון, ושעליי לנסוע לבאר שבע. ככה זה בפריפריה. אפילו בשביל להיענש, צריך לנסוע שעה לכל צד.
שיעורי הנהיגה המונעת בישראל, אם טרם שמעתם, עברו הפרטה, והם מתקיימים היום בעשרות בתי ספר ומכללות ברחבי הארץ. זה לא הפך אותם לחווייה כיפית, חלילה, אלא את המערכת ליותר יעילה ובאותה נשימה – גם הרבה יותר נוקשה ומפחידה. "תחזרי בעל פה על מספר תעודת הזהות שלך", ביקשה-דרשה מזכירת הקבלה בכניסה לקורס, עיניה התכולות אדומות מעייפות, קולה מנסה להתגבר על המהומה שיוצרים עשרות האנשים הצובאים על שולחנה. "אבל נתתי לך הרגע את התעודה עצמה", עניתי בתמהון. "בעל פה!" פקדה שוב ברוגז לאקוני. מבולבלת וקצת מבוהלת, דקלמתי את המספר בצייתנות. בהמשך גיליתי שהיכולת לחזור על מספר תעודת הזהות בעל פה ובמהירות היא אחת הדרכים לבדוק שלא שלחתי לקורס מישהו אחר במקומי. אני עוקבת אחרי כף ידה של המזכירה בזמן שהיא נעה על פני הרשימה הארוכה, נעצרת ליד שמי, מסמנת וי. מבלי להרים את ראשה, היא יורה: "חדר 102, לכבות סלולארי".
אסור סלולארי. או לפטופ. או טאבלט. אסור גם, לגמרי אמיתי, שיותר משני אנשים יילכו לשירותים בבת אחת. אחרי הכל, אנחנו עוד עשויים, פושעים נקלים שכמותנו, לגנוב סיגריה בעמידה בחוץ, או גרוע מזה: לרקוח מזימה בינלאומית מרושעת שתכלול זלילת בורקס בטעם קרטון מחומם מהמזנון. נכון, אפשר גם לסרב, אבל היי – כשרשיון הנהיגה שלך תלוי בידיים של האנשים האלה, לא בטוח שלהתווכח איתם זה רעיון חכם.
"תעירי אותו", דורש המנחה מאישה בת 50 עם ליפסיק וורוד זרחני וסנדלי קרוקס, שחברה לשולחן – בדואי מבוגר עם כאפייה מגולגלת – קרס לתוך עצמו ונרדם, "לא ישנים פה". בינתיים המזכירה שוב נכנסת לכיתה כדי לערוך בדיקת נוכחות. היא עושה זאת כל שעה וחצי, ובסך הכול חמש פעמים (!) במהלך הקורס. גברת, מתחשק לי לצרוח, זה קורס נהיגה מונעת פה, לא כנס הפדופילים הבינלאומי לשנת 2012. ובכלל, מי יכול לברוח? אם לא שמתם לב, אנחנו תקועים פה בתוך "חומות של תקווה" גרסת באר שבע. איפה מורגן פרימן כשצריך אותו.
מהירים ועצבנים
בהיעדר אופציות הימלטות כלשהן, קורה הדבר הנורא מכל: עלינו אשכרה ללמוד נהיגה מונעת. הו, התופת, הפלצות, המקרן עם שקופיות התמרורים. כל כך ניסינו להימלט מהם, והנה הם מכים בנו. קצת מצחיק כשחושבים על זה. כמות האנרגיות שהושקעה רק כדי למסמר אותנו לכיסא, והכל כדי שניאלץ להקשיב. ואז, קורה דבר מעניין: אלי, המנחה, שלמרות הנוקשות הוא איש נחמד להפתיע, מבקש מכל אחד מהמשתתפים לציין את מספר הנקודות שקיבל ואת העבירות שביצע. התשובות הן לא פחות ממדהימות.
עד היום פונקתי על ידי משטרת ישראל ב-12 נקודות, על שתי עבירות שונות – מהירות מופרזת ופניית פרסה לא חוקית, אם אתם חייבים לדעת. חשבתי שזה הרבה, אבל מתברר שזה המספר הכי נמוך בכיתה. חוץ מבחור אחד, שצבר עשר נקודות (כולן על עבירה אחת – שימוש בסלולארי ללא דיבורית), שאר המספרים היו מבהילים: 26 נקודות, 32 נקודות (לפחות עשרה מהתלמידים), והגבוה מכולם – 64 נקודות. נכון, שיטת הניקוד הוחמרה, ולכל עבירה מוצמדות היום נקודות רבות יותר מבעבר. ובכל זאת, לקראת ההפסקה, אני כבר בוחנת את חבריי לכיתה במבט חדש. אולי בכל זאת יש סיבה לכל אווירת הכלא הזאת.
למה אנחנו כל כך נמנעים מנהיגה מונעת? השעמום, הטרחה, השעות הרבות, ההתווספות של עוד מטלה מעיקה לרשימה – כל אלו הן רק סיבות שטחיות. הסיבה האמיתית, מן הסתם, היא שפשוט לא מתחשק לנו לפגוש את הצד המכוער של הנהגים שאנחנו. אותו צד שהוא חסר אחריות, קצר רוח, טיפש ופרוע, על חשבון עצמו ואחרים. אותו צד שנוסע לפחות 140 קמ"ש בכביש שש – ולא רק שם. שמגניב שיחות טלפון בנהיגה; שעוקף גם כשאסור; שיודע שכל זה לא חוקי – וממשיך בכל זאת. כי הוא נורא ממהר. כי הוא עצבני. כי הנהג שלפניו טמבל. כי הוא יודע הכי טוב. כי הוא שונא את המערכת, וזו הדרך שלו לנקום בה. תמיד יש סיבה, ומה זה משנה בעצם.
12 שעות בכיתה צפופה, עם מבחן אמריקאי לא מאוד אינטיליגנטי בסופן, הן בטח לא מה שיהפוך נהג שודים לרגוע ואחראי. אבל האילוץ לעצור ולהסתכל על עצמך – ולא פחות חשוב מזה, על האנשים שחולקים איתך את הכיתה – הוא מאוד אפקטיבי. כולם חוכמולוגים כמוני, אני מסתכלת עליהם ומבינה פתאום, כולם חושבים שהם יודעים הכי טוב. המחשבה הזאת, אין מה לומר, די מפחידה אותי. אין לי משהו נגד אף אחד מהאנשים כאן, אבל ממש לא הייתי רוצה למצוא את עצמי חולקת איתם כביש. עם אדון 64 נקודות לא הייתי רוצה לחלוק גם מכונית צעצוע, האמת. ואם כך, אז מה כל זה אומר על הנהגת שאני?
געגועיי למורגן פרימן
בניגוד להרבה אנשים, אני אוהבת לנהוג. בניגוד לסטריאוטיפ הנשי, אני עושה את זה לא רע. כן, גם חניות. בעיקר, להשערתי, כי אני נהנית. נהיגה מרגיעה אותי והנופים ממלאים אותי השראה. אבל לא אכחיש: אני בהחלט יכולה להיות נהגת פרועה. כבישי המדבר מזמינים את זה, ולא רק הם. נהיגה פרועה היא קצת כמו סמים. איכשהו, תמיד נראה לך שאת בשליטה על זה, יכולה להפסיק כל הזמן. עד שמגיע רגע – מהיר וחטוף כמו מצמוץ, ובאותה נשימה גם אכזרי ומטלטל והרה גורל – שבו מתבהר לך שאת ממש לא. באותו יום שישי שבו התקיים הקורס, שושן ברבי דורס למוות שלוש נשים. לא בכוונה, כן ביהירות. הוא לקח פנייה במהירות גבוהה מדי (100 קמ"ש לפחות, לפי חוקר התאונות) ופספס את מעבר החצייה. פשוט, יבש, טיפשי. שתי משפחות גמורות. כמה שליטה יש כאן, ולמי?
אינני נאיבית: ברור לי שבסוף הקורס הזה, נצא מכאן ונשכח מכל העסק. ואף על פי כן גם ברור לי היטב - וקשה לי להאמין שאני כותבת את זה - שנהיגה מונעת היא קורס הכרחי. גם בגלל שהסברה וחינוך הם תמיד יותר אפקטיביים מכל שלילה או קנס, אבל בעיקר כי הוא מבהיר היטב לכל אחד ואחד מהמשתתפים בו בדיוק מה הם – עבריינים פעילים שמסכנים חיים. זו לא הרגשה נעימה, האמינו לי, וגם אין בה שום אקזוטיות או סקס אפיל. רק בושה קטנה, כבושה, וגעגועים משונים למורגן פרימן.