לפני שבוע נאלצתי לקחת גלולת פוסטינור, אותה חוויית עינוגים המוכרת גם כגלולת "היום שאחרי", או בשמה הפחות רשמי: גלולת "השאירי את שפיות דעתך בכניסה וקבלי אותה בחזרה, מסמורטטת ובלויה, כשבועיים אחרי". אם לומר את האמת, זו אפילו לא הייתה גרסת המקור של הגלולה הארורה, אלא גרסה מתחרה ולואו-טקית מייצור מקומי, או כמו שהרוקח הבדואי של מצפה רמון הגדיר אותה: "אותה קללה רק ב-25 שקל פחות".
למרות שכל זה נשמע נונשלנטי כמו כוס קפה בעמידה ברכבת, היה לי ברור שאין כאן שום דבר טבעי או ברור. ביולי הקרוב אהיה בת 37. לפי דרישות אימא-טבע אני אמורה ללדת, לא לבלוע פצצות הורמונליות קטלניות שימנעו ממני להתעבר. למעשה, לפי לוח הזמנים של המשפחה הישראלית הממוצעת – אם יש עדיין כזו בכלל – אני אמורה להיות כבר אחרי לידות, בואכה משבר גיל ה-40.
השתדלו, בטובכם, להימנע מהרצאות חינוכיות על מחלות מין ואמצעי מניעה. ממילא כיסחתי את עצמי יותר טוב מכולם. להגנתי אומר, כי אינני נוהגת כך דרך קבע, או בכלל, ולרוב אני אישה אחראית. אבל גלולות כאלו הומצאו, כידוע, בשביל הרגעים שבהם אינך אישה אחראית, ולמעשה גם לא ממש אישה, כי אם בעיקר טינאייג'רית גחמנית ונטולת שיקול דעת מינימלי. אינני גאה בכך, אך כשקרה מה שקרה והמצב התבהר – היה לי ברור שחייבים להינקט צעדי מניעה מהירים וחדים. עם כל רצוני להיות אימא, לא כך אני רוצה שזה יקרה.
דרוש אבא
כן, אני רוצה להיות אימא. מאוד. זה כמעט העליב אותי בהתחלה, לגלות שהרצון לאימהות פורץ מתוכי באופן כל כך יצרי ופתאומי, כמו, להבדיל, רעב או חרמנות. אבל עם הזמן למדתי לחבב אותו, את הרצון הזה, ולקבל אותו כחלק טבעי ממני. זהו חלל גדול שאני מרגישה בתוכי כבר כמעט שלוש שנים, מגיל 34, והוא ממתין לתורו להתמלא. ובכל זאת אני בוחרת שלא לעשות זאת. עדיין.
בשנה שעברה, באיזור יומולדת 36, לקחתי את עצמי לשיחה. על סדר היום: "הריון וילדים – תמונת מצב". נתוני הפתיחה: אני הולכת ומקשישה בקצב מואץ, וכרגע אין לי בן זוג. אם אני מעוניינת בילד, עומדות בפניי שלוש אפשרויות עיקריות: להיכנס להריון לבד, דרך בנק הזרע; להיכנס להריון בתהליך משותף עם מישהו – למשל, דרך ארגון "משפחה חדשה"; או פשוט להמתין.
חשוב לי להבהיר: אני מכבדת מאוד את בחירתן של אימהות יחידניות להיות כאלו. אני מוקפת בחד הוריות, חלקן חברות נפש, שילדיהן גדלים ומתרוצצים בביתי מדי יום. כל אחת וסיפורה האישי, כל אחת וחייה היא. דווקא הקרבה הגדולה אליהן שכנעה אותי שאינני בנויה לכך. יש המון סיבות, חלקן טכניות ופרקטיות, חלקן עקרוניות ורגשיות: אני לא בטוחה שאצליח לפרנס ילד בכוחות עצמי, שלא לדבר על לממן את תהליך ההפרייה המתמשך; שני הוריי עובדים במשרה מלאה והיכולת שלהם לסייע מוגבלת; וגם הרצון האישי שלי שלילד/ה יהיה אבא.
אני יכולה גם ליצור ילד ביחד עם זוג גייז מקסים (אופציה שעוד לא פסלתי לגמרי, אם להודות). אבל במקרה הזה, משמעות הבחירה תהיה לחלוק את ההורות שלי עם עוד מישהו, וזה אומר גם להתחשב בדעתו ובשיקוליו, בתפיסת עולמו וברצונותיו. ומי צריך את כל זה, כשאני יכולה לקבל שליטה מלאה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד מלבד עצמי?
כל חיי, בצמתים משמעותיים יותר ופחות, פעלתי לבדי. נסעתי להודו בגיל 30 לבד. עזבתי את תל אביב ועברתי למצפה רמון לבד. פחדתי אבל עשיתי, מבלי לחכות לאף אחד שיחזיק לי את היד. אלא שבנקודה הזו, שבה אני מבקשת ליצור חיים על פני האדמה, דווקא כאן אני מרגישה שאינני יכולה ורוצה לעשות את זה לבד. אני כן רוצה לחלוק באחריות הזו. אני כן רוצה לתת דין וחשבון, להתייעץ, לשאול שאלות, לנסות למזער טעויות שממילא יתרחשו. ואני מוכנה לשלם את המחיר של הצורך להתחשב בדעתו של אחר, וגם לכעוס, ולריב, ולהיאלץ למצוא את עמק השווה.
רק לא גניבת זרע
אני מסרבת להיכנע לתעשיית ההפחדה שמופעלת בישראל כנגד נשים מעל גיל 35, שמנסה לשכנע אותן לעשות ילד בכל מחיר, גם בלי בן זוג, כי "אחרת לא יהיה ותפספסי". לא רוצה לעשות ילד לבד. מה תעשו לי? כן, אני ערה לשעון הביולוגי, לסיכונים ולסטטיסטיקות. ואף על פי כן, הרפואה משתכללת כל הזמן והאפשרויות לא מפסיקות להתרחב. ובכלל, מה האופציה? להפוך לאם חד הורית כשאין לך את התשתית הכלכלית או הנפשית לעשות את זה? לבחור מתוך פחד? זה מה שאתם דוחקים בי לעשות? מצטערת. אני בוחרת להמתין. יתרה מכך: אם אכן יגיע יום הדין שאתם מאיימים עליי בו, אינני נרתעת מהאפשרות לאמץ ילד. כידוע, יש מספיק ילדים שזקוקים לבית אוהב בעולם הזה.
זה נשמע חצוף, אני יודעת. כל כך הרבה נשים משתוקקות לילד ואני, שעדיין יחסית צעירה ובריאה, טפו טפו, שוקלת לוותר על הזכות ליצור ילד ביולוגי? התשובה היא שלא. אני כלל לא ממהרת לוותר עליה. אבל הנסיבות שבהן הילד הזה ייווצר, חשובות ומשמעותיות עבורי הרבה יותר מהגנים הרצסיביים שלו. וכן, האגו שלי יכול לחיות בשלום גם עם העובדה שהם לא בהכרח יהיו שלי.
חשוב לי ליצור ילד מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך הדחקה מפוחדת. הרי כולנו יודעים שיכולתי גם לא לקחת את גלולת הפוסטינור, ופשוט להתפלל שייצא לי ילד בפוקס. כאילו שאין עשרות, אם לא מאות, מקרים כאלו. אני שומעת עליהם בשנים האחרונות כל הזמן, לרוב מצד האב, לעתים מצד האם. נכנסנו למיטה, היינו חסרי אחריות כי לשנינו היה נוח להתעלם מהסוגיה באותו רגע – והופס, נקלט הריון. בחיי שלא תכננו. זה פשוט קרה.
ראיתי מקרוב לא מעט הורים שנאלצו לחלוק בגידול ילד אחרי "גניבת זרע" – כנראה המונח הכי חד צדדי ומרגיז שהומצא. הם יצאו מהמפגש הזה מותשים, חבולים ופגועים עד עמקי נשמתם, כשאמונם בצד השני מרוצץ לעפר, לאחר שנגררו לסיבובים מכוערים אצל עורכי דין, וגיבשו הסכם ראיה נוקשה ותקשורת לאקונית וקרה. אנחנו משלמים את המחיר על השינויים העצומים שחווה התא הזוגי והמשפחתי בעולם ובישראל בשנים האחרונות. הכל זז, כל הזמן, והשינויים האלו יוצרים כאוס, בלבול ותחושת אובדן דרך עמוקה.
איזורי הדמדומים שנוצרו כאן מתעתעים כל כך. מצד אחד מאוד אוהבים להתחתן וללדת בישראל – אחת הארצות המערביות הכי שמרניות בענייני הקמת משפחה ועידוד ילודה. אבל מצד שני – כל הגבולות הישנים שהגדירו משפחה וזוגיות מתרופפים. התרת אימוץ בחו"ל גם ליחידים והתרת הפרייה חוץ גופית לנשים יחידניות הן שתי דוגמאות להתפתחויות חקיקתיות ששינו את כל חוקי המשחק. זה משמח ומוצדק, אבל יוצר ריבוי אפשרויות שרק מגביר את הבלבול. זה כאוס שם בחוץ, ואין לאף אחד מושג לאן נכון ללכת.
סוס זקן
קצת מצחיק, אפילו מביך, לגלות שאני בעצם רומנטיקנית מסורה שבוחרת להישאר אופטימית ולהאמין שיש שם בן זוג שמחכה לי, ושאולי אפילו, שומו שמיים, אצליח להרות לו. כנראה שדווקא בגלל שכולם סביבי ויתרו מזמן ומתייחסים אליי כאל מקרה די אבוד – שלא לומר כאל סוס זקן שיש לירות בראשו ולקבור אותו בחצר – אני חשה שחרור גדול שמאפשר לי לדבוק באמונתי באופן שלם, למרות שאני בת 37 ולמרות שאני מעשנת ולמרות שפוריות שחלותיי צונחת באלפי אחוזים בשניות אלו ממש. ריבוי האפשרויות שעומד בפניי היום מאפשר לי לחדד את הרצון הזה ולעמוד מאחוריו בלי פחד, בגאווה. בעולם שכמעט לא נשארו בו אידיאלים להאמין בהם, אני בוחרת להאמין בעצמי וביכולת שלי לאהוב ולהיאהב. מעולם לא חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל אני יודעת שזה לגמרי אפשרי.
יש לבחירה הזו מחיר לא קטן: השהיית הרצון העז שלי להיות אימא, והגדלת הסיכון שאפחית את סיכויי להרות. אני לא עיוורת לכך לרגע. זו הבחירה שלי, אני אשא בתוצאותיה, והייתי שמחה אם הייתם מכבדים אותה ומפסיקים לדחוק בי. מעדיפים להיות ציניים ולחשוב שהאהבה מתה, שגברים הם זבל, ונשים הן ציידות ממון ערלות לב? שיהיה לכם בכיף. מבחינתי, לחיים ללא אהבה אין טעם, צבע או תכלית. כנראה שבסופו של דבר, אני בכל זאת קצת טינאייג'רית. תזכירו לי מתי זה הפך לפשע?