כשאריק איינשטיין הוציא סינגלים לרדיו ב-15 השנים האחרונות, לא חשבתם שהוא ענק כמו שאתם חושבים היום? למה עורכי הפלייליסטים בחלק גדול מתחנות הרדיו, בראשן גלגלצ, התעלמו מהרוב המכריע של שיריו, באותן שנים? כמה עוול ספג האמן הגדול הזה מהרדיו הישראלי, וכמה הוא שתק וחרק שיניים? אז עכשיו זו לא חכמה להתרפק ולהתגעגע.
אנחנו, אנשי התקשורת, היינו צריכים לכבד אותו בזמן אמת. זה מה שניסיתי לעשות בעצמי, כשהייתי מבקר המוזיקה הישראלית של "רייטינג", והשתדלתי לתת לכל אלבומיו יחס הולם ומכבד. אז לא, לכבד זה לא לתפוס אותו לשיחה טלפונית ולתפור ממנה כתבת מגזין על נוסטלגיה, ספורט ופרטי טריוויה, אלא גם להשמיע את השירים החדשים, לכתוב על האלבומים שהוציא מאז, ובאופן כללי - להתייחס אליו כאל אדם, לא כאל אייקון שהדבר המשמעותי האחרון שעשה היה באמצע שנות התשעים.
נכון, לא כל האלבומים והשירים שהוציא במילניום הנוכחי היו מושלמים, אבל בינינו, אם צוללים לדיסקוגרפיה העשירה שלו - מגלים שגם בעבר היו לו דברים לא מושלמים. ההבדל העיקרי בין אז להיום הוא הכבוד שהתקשורת נוהגת לתת לאמנים בסדר הגודל שלו. בזמנו תחנות רדיו צעירות ומגניבות ידעו לכבד גם אמנים שלא נמצאים בשיא פריחתם, אבל היום, חוץ ממקרים באמת יוצאי דופן - אם עברת את גיל 60, רוב הסיכויים שתהיה לך עדנה רק אחרי שיקראו עליך קדיש.
לא בכדי חלק גדול מהתמונות שמלוות את פטירתו של אריק איינשטיין שייכות לעבר הרחוק, חלקן אף מעידן השחור-לבן. נוח לרבים להאדיר את אריק הצעיר, הסמל והאייקון, זה של "סע לאט", אבל לא המבוגר והרגוע של "כמה טוב" - השיר המקסים והמופלא שלו מהאלבום "שמש רטובה" (2002), או "פרידה קצרה" (2006) מהאלבום עם פיטר רוט או "חמלה" (2004).