כאשר נשחטו ילדי משפחת פוגל והוריהם חשבתי מה אפשר לעשות על מנת למנוע את שחרורם של הרוצחים המתועבים הללו, הרי יגיע היום בעוד כמה שנים שגם אותם תסכים המדינה לשחרר באחד מעסקאותיה. הפתרון היחיד שעלה במוחי לבסוף היה עונש מוות.
לצערי הרב המדינה שלנו הגיעה למצב האבסורד שבו עונש מוות לרוצחים הוא הדבר הכי מוסרי שאפשר לעשות. במדינה מתוקנת הייתי מתנגדת לעונש מוות, אבל במדינה שלא יודעת לשמור את רוצחיה בכלא אין כל דרך אחרת להגן על אזרחנו ועל ריבונותנו. עונש מוות קיים במשפט הצבאי, ניתן לשופט צבאי לגזור גזר דין מוות ועל התביעה במקרים כאלה לבקש זאת. נפלה בידי הזכות והאחריות להיות מחוקקת במדינת ישראל כיום אני בודקת מה הצעד החקיקתי הנכון שיכפה במקרים כאלה מהתביעה לדרוש עונש מוות.
השופטים בארץ יודעים שגזר הדין לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. רוצח אחד שוחרר בעסקת שליט, רוצח שני מעולם לא נתפס והרוצח השלישי ישוחרר היום.
איך מסבירים לילדים שצריך להתגייס
שעיה דויטש היה חקלאי מצליח בכפר ים. השומר של החממות שלו רצח אותו בסכין כדי להתקבל לפת"ח. אחיו, מרדכי דויטש, ממשיך את דרכו ומגדל ירקות בסוסיא. המדינה מאיימת עליו שהחממות שלו יפורקו בקרוב בגלל שערבי טוען שהקרקע שייכת לו.
במדינה מתוקנת, היו צריכים מרדכי ואותו ערבי לפתור את הסכסוך בבית המשפט. ונחזור לשופט אדמונד לוי, אם הממשלה הייתה מאמצת את דו"ח לוי, הסבל של מרדכי היה נחסך.
אנחנו , כל חברי הבית היהודי מנסים לגרום לכך שזה יקרה. הוא לא היה צריך לחזות במשק שלו מושמד ללא משפט צדק. הייתה חובה על הצד שטוען לקרקע להוכיח בעלות. אם המדינה הייתה מקשיבה לאותו שופט בנושא הרוצחים, הסבל הנוסף שלו היה נחסך, והוא לא היה צריך לצפות ברוצח אחיו משתחרר בגיל 40 וסביר להניח מתחתן ומוליד ילדים בדמותו. אבל המדינה מצפצפת על השופט לוי ועל מרדכי פעמיים, והוא, ששני ילדיו משרתים בצבא, כבר לא מצליח להסביר להם למה להמשיך לתרום.