במהלך שהותו בכלא הישראלי, סמיר קונטאר התחתן עם אזרחית ישראלית, קיבל תואר ראשון והתחיל תואר שני. כשהשתחרר בעקבות עסקת רגב גולדווסר, הודיע שיצטרף מיד לחיזבאללה כדי להמשיך במאבק המזויין נגד ישראל. היום הוא חי בנוחות בלבנון ונהנה מהחיים. אגב, קונטאר הורשע ברצח ארבעה ישראלים ונידון לחמישה מאסרי עולם.
מזכיר לכם מישהו? אולי את אמג'ד עוואד, שנידון אתמול לחמישה מאסרי עולם על רצח חמשת בני משפחת פוגל מאיתמר. אבל גזר הדין של עוואד לא שווה את הנייר עליו הוא כתוב – ניסיון העבר מלמד שהמדינה לא יודעת לשמור על הרוצחים בכלא. הרי ברור שעוד כמה שנים נשקול לשחרר אותו.
אילו רצו השופטים לתת לשוחט הילדים עוואד את העונש שמגיע לו, היו צריכים לגזור עליו גזר דין מוות. הרי עונש כזה קיים במשפט הצבאי - לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, בית הדין הצבאי רשאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות. מדברי השופט, לפיהם "החלטנו לא לגזור עונש החורג בחומרתו מהעונש אליו עתרה התביעה", ניתן ללמוד כי הוא רצה להשתמש בסעיף זה. גם אלוף פיקוד מרכז אבי מזרחי אמר שצריך לדרוש עונש מוות: "הם לא ראויים להיקרא בני אנוש. באירוע המדובר היה נכון אם התביעה הצבאית הייתה דורשת עונש מוות על המבצעים". אז מדוע פחדה התביעה לדרוש את העונש המגיע לו?
אז המדינה לא דרשה עונש מוות, והשוחט ימשיך ליהנות מהחיים בקייטנת השב"ס: לאכול עוף ממולא, לעשות ספורט, לקנות ממתקים בקנטינה ולעשות תואר ראשון. לכן עלינו מוטלת האחריות לדאוג לכך שלא ישתחרר לעולם, גם לא בעוד שלושים שנה או ארבעים שנה. כל אחד מאזרחי ישראל צריך לומר לעצמו "עליי מוטלת האחריות שהרוצח יישאר בכלא, כי מנהיגינו לא מצליחים להבטיח זאת". אם באיזו שהיא עסקה עתידית יעלה שמו, כולנו צריכים לומר "עד כאן", לצאת לצעדות, לשבות רעב, ולהילחם. אין לנו על מי לסמוך רק על עצמנו.