תשכחו מזיהום אוויר. בעצם, אל תשכחו, אבל שימו אותו רגע בצד. הבעיות האמיתיות של חיפה עמוקות הרבה יותר, מקיפות הרבה יותר. בזמן שכולם עסוקים באוויר - ולא שהאוויר שנושמים במפרץ חיפה לא חשוב - קורים תהליכים מרחיקי לכת על האדמה. למשל, בחוף הים.
הביטו בתמונות: רצועת החוף שמצפון לחיפה, זו שמשתרעת לאורך הקריות, היא מהיפות בארץ. כשאתה גר בקרית חיים, הים הנהדר הוא מפלטך האחרון: מעבר לכביש, מצד מזרח, שוכנת התעשייה הכימית הכבדה; מדרום לבתים האחרונים של הקריה רובצים מיכלי הדלק העצומים של תש"ן (החברה הלאומית לתשתיות נפט). רק המערב מציע נחמה - רצועת חול רחבה, חינמית, מימי מפרץ חיפה שמעליהם מתנשא הכרמל. אלא שבימים אלה הרצועה הזו נעלמת במהירות, מתכרסמת ביעילות מבהילה. היה חול, היה חוף - וראו, איננו עוד.
קוראים לזה מחדל
למה זה קורה? יש את הסיפור הקטן, וישנו הסיפור הגדול. הסיפור הקטן (אבל המקומם) הוא הגדר של תש"ן. החברה ביקשה לחדש את הגדר הישנה שתוחמת את מיכלי הדלק מכיוון הים, ליצוק בטון ולהעמיד מחיצה הרבה יותר מאסיבית. עיריית חיפה ותושבי הסביבה נעמדו על הרגליים האחוריות: המהנדסים התריעו שגדר מאסיבית בקרבה כזו לים תגרום לסחף של החול לתוך המים ולהיעלמות החוף. גם במשרד להגנת הסביבה חששו, אבל איכשהו נגררו לאשר את הקמת הגדר. ההקמה עדיין לא הסתיימה, ואת התוצאות כבר רואים בשטח. עכשיו הורה המשרד להגנת הסביבה לעצור הכל ולהרחיק את הגדר כמה עשרות מטרים מזרחה, הרחק מהים - בדיוק מה שהעירייה והתושבים דרשו מלכתחילה. לזה קוראים מחדל.
הסיפור הגדול קשור להקמת הנמל החדש, המורחב, שבנייתו כרוכה בהעמקה של מפרץ חיפה ובעבודות חפירה בקנה מידה עצום. גם כאן היו מי שחששו ואף התריעו מבעוד מועד שהעמקת קרקעית המפרץ תגרום לשחיקת חופי הקריות, וגם כאן הם נדחו בבוז. עכשיו, כשהמותניים של רצועת החוף של קריית חיים הולכות וצרות, כבר ברור שמשהו רע עובר עליה. "צריך להבין שמפרץ חיפה עובר בימים אלו מהפכה", אמר השבוע רני עמיר, ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה. "אנשים לא מודעים לזה, אבל כבר היום יש סחף מוגבר של חול מהחופים במפרץ חיפה כולו. אנחנו רואים את זה בצורה ברורה בכל חופי הקריות".
בין אנשי המקצוע יש כאלה שמבקשים להיות זהירים וטוענים שעדיין אין הוכחה מדעית חותכת לכך שהידלדלות החוף מושפעת מחפירת הנמל. אולי. אבל אם אי פעם תהיה הוכחה חותכת, זה יקרה הרבה אחרי שכבר לא יהיה חוף. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחכות?
עיר עם אסטמה
הרבה אנרגיות הושקעו בחודשים האחרונים בוויכוחים על השאלה מה נפלט מארובות המפעלים בחיפה. זה חשוב, אבל מה שחשוב יותר זו התמונה הרחבה: איזו עיר חיפה רוצה להיות. עיר של מכולות ומכליות, גדרות וארובות, או עיר של ים, חוף וכרמל ירוק. הניסיון להיות "גם וגם" שהוביל ראש העיר יונה יהב נחל כנראה כישלון חרוץ. לתשתיות ותעשיות יש אופי חמדני, מתפשט ומספח. כשהן מתרחבות, הטבע, הירוק, הים והאוויר מצטמקים.
אם חסרות דוגמאות, הנה עוד אחת: בגלל הקמת הנמל החדש תובעת חנ"י (חברת נמלי ישראל) להקדיש שטח נרחב בסמוך לקישון למכולות ואחסון. אם הדונמים האלה אכן יוקצו למכולות, אפשר לשכוח מחלום הפארק המטרופוליני הגדול סביב הנחל שנרקם בשנים האחרונות – פארק שהיה אמור להיות עבור חיפה מה שפארק הירקון לתל אביב. התוכניות לפארק הקישון התחילו ב-1,200 דונם, קוצצו ל-600, והתוכנית הנוכחית כבר מדברת על כ-160. זה אומר רצועה צרה של ירוק משני צדי הנחל, חנוקה בין מכולות ובטון. ככה לא נראית עיר עם ריאה ירוקה; ככה נראית עיר עם אסטמה.
שלמה אברמוביץ' - עיתונאי, סופר ותושב קריית חיים - מרכז את מחאת התושבים סביב הקמת גדר תש"ן והיעלמות החוף. צריך להחזיק לו אצבעות שיצליח לסחוף אחריו רבים, כי עד היום החיפאים גילו אדישות יחסית. אולי מהיעלמות החוף תצא המהפכה: אוויר הוא עניין קצת ערטילאי, וכשזה נוגע לבריאות כולנו חיים באשליה שלנו זה לא יקרה. אבל מהחוף שנעלם כבר אי אפשר להתעלם. הקטסטרופה מתרחשת מול העיניים, ובמהירות. הקרב על חיפה מתנהל עכשיו בים, באוויר וביבשה. צריך לקוות שהמערכה עדיין לא הוכרעה.