ל
שיהיה לכם חג מרשמלו שמח|צילום: nano, Istock
בכל פעם שאני מרגיש שהכל כבר נאמר על פניו המכוערות של ל"ג בעומר, אני נזכר במיילים הנואשים שנוחתים בתיבה שלי לפני ואחרי ליל המדורות. הם מגיעים בעיקר מאנשים מבוגרים (מאוד) ומהורים לילדים עם בעיות במערכת הנשימה, שאיתרע מזלם לגור בקירבה מאיימת למגרשים או שטחים פתוחים שבהם נערכות מדורות. שנה אחר שנה הם חוששים שמערכת הנשימה שלהם לא תעמוד בנטל החלקיקים השרופים שממלאים את האוויר והריאות. "תמיד כשמדברים על איכות סביבה וזיהום אוויר מתייחסים לזה כאל עניין תיאורטי", כתב לי אחד מהם בל"ג בעומר אשתקד, "אבל אני מרגיש ביום הזה ממש בסכנת חיים. כשמתחילות המדורות מתחת לבניין, נגמר לי האוויר".

זיהום האוויר הוא בכלל לא תיאורטי: מכשירי הניטור של המשרד להגנת הסביבה הפזורים ברחבי הארץ מראים בליל המדורות ובבוקר שאחריו עלייה דרמטית של פי 2-3 בריכוז החלקיקים הנשימים – אותם חלקיקים מסוכנים שחודרים למערכת הנשימה ועושים שם שמח – לעומת ימי שיגרה; מדובר, אגב, בתמונת מהופכת ליום כיפור, שבו הגרפים של הזיהום צונחים לכיוון האפס. זה כנראה לא מקרי שיום כיפור הפך בשנים האחרונות לאחד המועדים החביבים בלוח השנה הישראלי (גם על חילונים גמורים), תואר שלל"ג בעומר אין שום סיכוי להתחרות עליו.

עם כל שנה שעוברת מתרבים הקולות הקוראים לביטולו המוחלט של ל"ג בעומר. אוהדיו של החג טוענים שמדובר במשביתי שמחות מקצועיים. לטעמי הקריאה לביטול גורף מוגזמת, אבל בכל פעם שנקלעתי בשנים האחרונות למדורות – בתוקף תפקידי כהורה – שאלתי את עצמי אם באמת מדובר בשימחה כזו גדולה. קומזיץ, לפחות בגירסה המקורית, הוא אירוע מקסים: קבוצה של אנשים יושבת במעגל מסביב ללהבה קטנה ועושה משהו ביחד – דיבורים, שירה, צחוקים, משחקי חברה. רק שהקומזיץ פינה את מקומו למדורה, שהפעילות העיקרית שמתקיימת סביבה מתבטאת בצליית נקניקיות נחותות, קרטושקעס ומרשמלו (לקראת ל"ג בעומר נמכרות מדי שנה כשלושת רבעי מליון שקיות מרשמלו). בדיוק כמו ביום העצמאות, האבסה עצמית הפכה לתוכן העיקרי של החג, לצד הצורך הישראלי להראות למי יש כאן הכי גדול – כלומר את ערימת הקרשים הכי גבוהה בסביבה ולהבה עד השמים.

הילדים לא הולכים לבי"ס, ההורים הולכים לעבודה

מקורו של ל"ג בעומר בסביבות המאה ה-12. מעניין אם גם לפני 900 שנה היו משליכים למדורה חפצי פלסטיק, שקיות ניילון, לוחות פורמייקה ורהיטים עתירי עץ מעובד, צבעים ודבקים רעילים. האם גם העיריות בשנת 1250 נאלצו לשלוח פקחים לשטח כדי למנוע עקירה ברוטלית של ספסלי עץ?

האמת היא, שבשנים האחרונות יש שיפור מסויים. יש הטוענים שהוא נגזר באופן אירוני מהעובדה העגומה שבין השטחים הבנויים כמעט לא נותרו שטחים פתוחים שבהם ניתן להבעיר מדורות, אבל נדמה לי שאת רובו אפשר לייחס לשינוי התנהגותי. כשהחלו לצוץ הדיבורים על הצורך לשנות את אופיו של החג, להקטין את המדורות ולצמצם את הנזקים, לפתע התברר שרבים – בראשם עיריות והורים - רק חיכו לרגע הזה והתנפלו עליו כמוצאי שלל רב. ההורים, אגב, היו שמחים לבטל יחד עם המדורות את יום החופש המיותר שבא בעקבותיהן – עוד יום מייאש שבו הילדים לא הולכים לבית ספר יומיים אבל ההורים נדרשים ללכת לעבודה.

בשנה שעברה התעוררתי בל"ג בעומר בשעת בוקר מוקדמת למדי, לא הרבה אחרי שאחרונת המדורות כובתה. בשונה משנים קודמות, באוויר של הבית והעיר לא עמד ריח כבד של שריפה. הארומה של הפיח היתה עדינה יותר, מרומזת. אז אולי בכל זאת אנחנו בכיוון הנכון. מרגישים צורך עז להבעיר מדורה? לכו על זה, אבל תעשו משהו מאוד לא ישראלי: תחשבו בקטן. 

Aviv67@gmail.com