זיהום האוויר הוא בכלל לא תיאורטי: מכשירי הניטור של המשרד להגנת הסביבה הפזורים ברחבי הארץ מראים בליל המדורות ובבוקר שאחריו עלייה דרמטית של פי 2-3 בריכוז החלקיקים הנשימים – אותם חלקיקים מסוכנים שחודרים למערכת הנשימה ועושים שם שמח – לעומת ימי שיגרה; מדובר, אגב, בתמונת מהופכת ליום כיפור, שבו הגרפים של הזיהום צונחים לכיוון האפס. זה כנראה לא מקרי שיום כיפור הפך בשנים האחרונות לאחד המועדים החביבים בלוח השנה הישראלי (גם על חילונים גמורים), תואר שלל"ג בעומר אין שום סיכוי להתחרות עליו.
הילדים לא הולכים לבי"ס, ההורים הולכים לעבודה
מקורו של ל"ג בעומר בסביבות המאה ה-12. מעניין אם גם לפני 900 שנה היו משליכים למדורה חפצי פלסטיק, שקיות ניילון, לוחות פורמייקה ורהיטים עתירי עץ מעובד, צבעים ודבקים רעילים. האם גם העיריות בשנת 1250 נאלצו לשלוח פקחים לשטח כדי למנוע עקירה ברוטלית של ספסלי עץ?
האמת היא, שבשנים האחרונות יש שיפור מסויים. יש הטוענים שהוא נגזר באופן אירוני מהעובדה העגומה שבין השטחים הבנויים כמעט לא נותרו שטחים פתוחים שבהם ניתן להבעיר מדורות, אבל נדמה לי שאת רובו אפשר לייחס לשינוי התנהגותי. כשהחלו לצוץ הדיבורים על הצורך לשנות את אופיו של החג, להקטין את המדורות ולצמצם את הנזקים, לפתע התברר שרבים – בראשם עיריות והורים - רק חיכו לרגע הזה והתנפלו עליו כמוצאי שלל רב. ההורים, אגב, היו שמחים לבטל יחד עם המדורות את יום החופש המיותר שבא בעקבותיהן – עוד יום מייאש שבו הילדים לא הולכים לבית ספר יומיים אבל ההורים נדרשים ללכת לעבודה.
בשנה שעברה התעוררתי בל"ג בעומר בשעת בוקר מוקדמת למדי, לא הרבה אחרי שאחרונת המדורות כובתה. בשונה משנים קודמות, באוויר של הבית והעיר לא עמד ריח כבד של שריפה. הארומה של הפיח היתה עדינה יותר, מרומזת. אז אולי בכל זאת אנחנו בכיוון הנכון. מרגישים צורך עז להבעיר מדורה? לכו על זה, אבל תעשו משהו מאוד לא ישראלי: תחשבו בקטן.