למקרה שלא שמתם לב: כל הבעיות של הטלוויזיה בישראל נפתרו החודש. המסך שלנו הפך באבחה אחת למקום תבוני, מכיל, סובלני ושוויוני. החסם האחרון שמנע מלוח השידורים של הערוצים העבריים מלהפוך לכמוסה מזוקקת של איכות הוסר מהדרך: ירון לונדון הלך הביתה.
ועכשיו ברצינות: אני לא אחדש הרבה אם אומר שלטעמי – ולטעמם של רבים – ירון לונדון הוא אחד המראיינים המעניינים, הרהוטים והמעמיקים בטלוויזיה הישראלית. אי של שפיות וסקרנות אינטלקטואלית. בגיל 78 הוא מרדן, ספקן ואופוזיציונר בנשמתו יותר מעיתונאים שצעירים ממנו בארבעים שנה, חתרן בלתי נלאה בסביבה טלוויזיונית שמטפחת דמויות חלביות שגם עם טלסקופ חלל קשה לאתר אצלן השקפת עולם מנומקת. לכן מקומם, ובמידה רבה עצוב, שירידתו מהמסך לוותה במקהלה צורמת שקראה 'ברוך שפטרנו', כאילו על הספסל יש לנו גדודים של מחליפים איכותיים שרק ממתינים לרגע שבו ייקראו לקידמת הבמה.
על חוסר פרופורציה וצדקנות
צריך להגיד: לונדון הרוויח ביושר – או אם לדייק, בהבלחות של חוסר רגישות משווע – חלק גדול מהביקורת שהוטחה בו בשנים האחרונות. בכמה וכמה מקרים הוא יצר את הרושם שהוא תקוע בעבר, שעידן המי טו חלף לו ליד האוזן, ושהוא מסרב להפנים שיש דברים שב-2019 פשוט לא אומרים, ורצוי גם לא לחשוב אותם. כעיתונאי בכיר ומגיש דומיננטי, לגיטימי ואפילו חיוני לבקר אותו, להבליט את החלקותיו ולקיים דיון ציבורי בהתבטאויותיו. כשהוא מזלזל בעדויות על הטרדות מיניות של השר לשעבר סילבן שלום, או כשהוא מרמז לאפשרות שנערה שהייתה קורבן לאונס קבוצתי לא כל כך סבלה – מגיע לו לחטוף. 
דווקא סבב הכתישות האחרון, שנשען על משפט שאמר בראיון הפרישה ל'גלובס' בו ניסה להסביר מדוע הרייטינג לא המריא ("המומחים מסבירים לי שהמפרסמים מעוניינים בעיקר בציבור של נשים, ובנו הן צפו פחות. אני לא לגמרי יודע להסביר את זה. אולי שעת השידור איננה נוחה לצפייה של נשים, וייתכן שנשים מתעניינות בתכנים אחרים שקשורים במשק בית, יחסים אישיים... אלה השערות בלבד, אבל אין לי באמת הסבר"), לטעמי לא פרופורציונלי ולוקה בצדקנות. כן, גם את המשפט הזה לונדון יכל לנסח יותר טוב, אבל את החלוקה בין העדפות צפייה של נשים לאלה של גברים לא הוא המציא – אנשי הסטטיסטיקה ומחקרי השוק בעולם הטלוויזיה והפרסום מדברים על זה שנים. אז או שהם מקובעים בחלוקה מגדרית – או שהמציאות מקובעת. בכל מקרה אין סיבה להפיל את כל התיק הזה על לונדון.
התחקיר מת, יחי עידן הפלקט והפוליטיקלי קורקט
ואחרי שסיימנו למנות את טעויותיו, צריך להגיד מה היה חסר בפסטיבל ה'שלום ולא להתראות' שנערך לירון לונדון: פרופורציה. ראייה כוללת. כי גם אם מעד פה ושם, וגם אם בהשקפת העולם שלו יש כמה נקודות עיוורון ומושגים שחלה עליהם התיישנות, בתמונה הכללית אלה מתגמדים מול יתרונותיו. 
שימו לב לפרדוקס: השיח ההומני, הליברלי, התבוני, שלונדון ניהל באולפן שלו רוב הזמן, הוא חלק מהאווירה שאיפשרה בשנים האחרונות את צמיחתן של תופעות מבורכות כמו ME TOO ודיון מעודכן וערני על זכויות נשים, להט"בים וכו'. כמה וכמה נשות ואנשי אקדמיה סיפרו לי במהלך השנים – כולל השבוע – שלונדון הוא המראיין היחיד שאשכרה קרא את המחקר שלהם בטרם הגעתם לאולפן. לכל מי שחגג, ובעיקר חגגה השבוע את הליכתו, כדאי לזכור: במקומו המסך יתמלא במגישים שאולי יהיו הרבה יותר פוליטיקלי קורקט – אבל גם הרבה הרבה פחות.