השבוע נכנסתי לסופר. מצויד בשני המצרכים שרכשתי עמדתי בתור לקופה המהירה. מישהי עמדה לפני עם עגלה מלאה בעשרה מוצרים – המקסימום שמותר בקופת האקספרס – שכולם שייכים למשפחה אחת: משפחת חומרי הניקוי. היו שם נוזלים ורודים, כתומים, תכלכלים ואפילו אחד בצבע ענבר זרחני. יכולתי רק לדמיין את הארומה הכימית העזה שפרצה מהבקבוקים האלה עם פתיחתם. היה לי חבל על האישה הזו, ששילמה לא מעט כסף כדי לשפוך על הבית שלה עשרות ליטרים של חומרים שחלקם הגיע מתעשיית הנפט, ואחר כך לנשום את אדיהם במשך ימים. ואנחנו עוד קוראים לזה נקיון.
המרחב הציבורי בישראל מטונף, בכל פינה, ואדי ופארק יש מצבורי אשפה, אבל בתוך הבית פנימה אנחנו חותרים לניקיון מושלם. ישראלים רבים חשים צורך עז להגיע לפסח עם בית מבהיק. השאלה איך מנקים, ועם מה. באופן אירוני, התעשייה שמספקת לנו את הניקיון המבוקש מבחינה אסתטית, יוצרת באותה עת זיהום כימי. אולי הגיע הזמן להגדיר מחדש את המושג "ניקיון".
רוב הדטרגנטים הנפוצים בשוק מכילים כימיקלים חריפים שעלולים לגרום לרגישות עורית ונשימתית, לאלרגיות וחלקם אפילו חשודים כמסרטנים. לכו בעקבות האף: ככל שלחומר יש ניחוח מלאכותי דומיננטי יותר – כמו חלק מהתכשירים שנועדו "לאוורר" את השירותים – גדל הסיכוי שהוא מכיל תרכובות אורגניות נדיפות (voc), שבהחלט לא מומלץ לשאוף אותן מלוא הריאות.
חוק החצי
לא צריך להפסיק לנקות, אבל אפשר לנקות בתבונה. הקואליציה לבריאות הציבור פרסמה בפסח אשתקד דו"ח הכולל שורה ארוכה של המלצות לשימוש מושכל בחומרי ניקוי: עדיף נוזל על תרסיס או אבקה (שחודרים בקלות למערכת הנשימה); להרבות בפתיחת חלונות במהלך הניקיון; אם תינוק זוחל על הריצפה, מוטב להימנע מקירצופה בחומרים חריפים; לא לשטוף חומרי ניקוי במים רותחים כי האדים יסיעו אותם הישר למערכת הנשימה; להגן על העור באמצעות כפפות, ועוד כמה עצות מועילות. אפשר להוסיף גם את "חוק החצי": בידקו מה ריכוז החומר המומלץ על ידי היצרן (נניח פקק לדלי) – והסתפקו במחצית. זה יעשה את העבודה, וזה גם מאוד חסכוני.
ההמלצה הטובה ביותר היא כמובן להשתמש בחומרי ניקוי אקולוגיים. מיטיבי הלכת יגלו שהשילוב בין לימון, חומץ וסודה לשתייה יכול להתגבר בקלות על חלק גדול מאתגרי הטינופת שמזמן בית ממוצע. זה כמובן גם הרבה יותר זול. מי שמרגיש צורך לנקות עם חומר שהוכן במפעל, יכול לבחור את אחד המוצרים האקולוגיים שנמכרים היום כמעט בכל מרכול. חלקם מצויינים ואפקטיביים. פער המחירים בין החומרים האקולוגיים לרגילים הולך ומצטצמם, ובכל מקרה אם מפעילים את חוק החצי אפשר לצמצם את ההוצאה באופן משמעותי.
אם זה כל כך פשוט, בריא וסביבתי (חומרי הניקוי הכימיים נשטפים לביוב, ומשם למי התהום ולחקלאות), למה לא כולם עושים את זה מזמן? כאמור, קשה לשנות הרגלים. כמו שאין אין אין חגיגה בלי עוגה, כנראה שאין אין אין פסח בלי אקונומיקה. המון אקונומיקה.
יום אחד התקשר אליי מנהל תפעול באחת העיריות, וסיפר שעובדות הניקיון לא מפסיקות להתלונן: אחרי שעה של מירוק השירותים, הן לא יכולות יותר בגלל הסחרחורת. כששאל אותן אם יש בעייה במערכת הביוב, הן הסבירו שלא הריח של השירותים מפריע להן – אלא זה של חומרי הניקוי.