1) הרישיון
"אופניים עם מנוע הם אופניים עם מנוע – כלומר, טוסטוס. ולכן צריך להתייחס אליהם, ובכן, כאל טוסטוס: להוריד אותם לכביש, לאסור על ילדים לרכוב עליהם, לוודא שמי שרוכב עליהם מסוגל לשלוט בהם ולהשתלב בתנועה. זה מבאס, אבל הכאוס שמשתולל על המדרכות ומספר הנפגעים שגדל בטור הנדסי מבאס הרבה יותר, ובעיקר - מסוכן." את הדברים האלה כתבתי כאן במאקו לפני קצת יותר משלוש שנים. אני לא מצטט אותם כדי להתענג על "אמרתי לכם"; אי אפשר ליהנות כש-16 בני אדם - חלקם צעירים מאוד - נהרגו מתחילת השנה בתאונות אופניים חשמליים, ואלפים נפצעו. התזכורת הזו נועדה להדגיש שלא היה צריך להיות גאון גדול או נביא כדי לדעת לאן הדברים הולכים. הכתובת הייתה מרוחה באדום על הכבישים והמדרכות. סיפור האופניים החשמליים - ובאותה נשימה הקורקינטים הממונעים - הוא כרוניקה של קטסטרופה ידועה מראש.
מדינת ישראל, בהובלתו הנחושה של שר התחבורה ישראל כץ, צעדה אל הקטסטרופה הזו בעיניים פקוחות משתי סיבות: פאניקה ופופוליזם. פאניקה וחוסר אונים מול הפקקים שנהפכו למכת מדינה, והרצון להראות עשייה מהירה ולגזור קופון פוליטי וציבורי. רק ששוב התברר שהחיפזון מהשטן. אותם מרכיבים שגרמו להשקה מוקדמת מדי של הרכבת החצי אפויה לירושלים מככבים גם בסיפור האופניים החשמליים.
לזכותו של כץ ייאמר שהוא עומד מאחורי החלטותיו. גם בסוף השבוע האחרון הוא כתב בדף הפייסבוק שלו ש"עמדתי הייתה שלא לחייב את הרוכבים בהליך רישוי מיוחד וכפועל יוצא מכך, לא לחייב את כלל הרוכבים בתשלום ביטוח של אלפי שקלים לשנה, שיבטל לחלוטין את הייחודיות והיתרון של השימוש באופניים החשמליים על פני קטנוע, או כל כלי דו-גלגלי אחר". אבל זה בדיוק לב הבעיה, וגם השבוע לא מספק שר התחבורה הסבר להבחנה השרירותית שהוא עושה בין אופניים חשמליים לקטנועים ודו-גלגליים אחרים.
אם כל אחד יכול לרכוב על אופניים חשמליים בשם הזרמת התנועה והורדת יוקר המחיה, למה לחייב ברישיון את בעלי הטוסטוסים והאופנועים? ובעצם למה רק דו-גלגליים? אני מכיר הרבה נערים שהתנסו על האוטו של ההורים במגרש החניה. אולי ניתן גם להם לעלות על הכביש? נכון, ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון זה חתיכת כאב ראש, אבל מתברר שבכבישים אין קיצורי דרך. מי שמנסה לקצר מגיע מהר מאוד למיון, או לבית הקברות.
2) החוק
בימים האחרונים נשמעות קריאות להוציא את האופניים החשמליים מחוץ לחוק. בדיוק להיפך: צריך להכניס אותם לתוך גדרות החוק. אופניים חשמליים יכולים להיות כלי מבורך ופתרון תחבורתי ראוי - בתנאי שהמשתמש בהם יודע להפעיל אותם, יודע להשתלב בתנועה ומציית לכל החוקים. בדיוק כמו כל כלי רכב ממונע אחר.
3) ההרוגים
הגידול החד במספר הרוגי האופניים החשמליים (יותר מכפליים בהשוואה לאשתקד) בולט במיוחד על רקע הפיחות הדרמטי שחל השנה במספר ההרוגים הכללי בתאונות דרכים (ירידה של 25%). כשם ששר התחבורה והמשטרה אחראים למחדל האופניים, אי אפשר לקחת מהם את הקרדיט על הנתונים המעודדים בקטגוריות האחרות של בטיחות בדרכים.
4) הכבישים
המיתוס אומר ש"האופניים החשמליים הורידו הרבה מכוניות מהכביש". תרשו לי להטיל ספק בנתון הזה: רובם המכריע של בני ה-18-16 שנקטלים עכשיו בכבישים, אותם תיכוניסטים שדוהרים בבוקר לבית ספר ובערב לבילוי, ממילא לא היו נוסעים ברכב משלהם אלמלא היו מצוידים באופניים חשמליים. רובם היו מדוושים באופניים רגילים, הולכים ברגל או נוסעים באוטובוס. לפחות בשכבת הגיל הזו, האופניים החשמליים לא החליפו את המכונית אלא את האופניים הרגילים – וזה רע מכל בחינה: בריאותית, סביבתית, וכמובן בטיחותית.
עבור עורך דין בן 45 שגר באפקה ועובד במרכז תל אביב, אופניים חשמליים יכולים להיות פתרון אידיאלי ותחליף מצוין למכונית. כבר יש לו רישיון נהיגה, הוא יכול לרכוב בזהירות בצד הכביש ולהגיע למשרד בלי עצבים ובלי פקקים. אם בנו התיכוניסט ינסה לעשות את אותה דרך בלי שלמד אפילו חמש דקות איך להשתלב בתנועה – זה מתכון לאסון.
5) המדרכות
הטרגדיות של הרוכבים תפסו בימים האחרונים את רוב תשומת הלב, אבל לסיפור הזה יש קורבנות נוספים, אולי הקורבנות הראשיים של הכאוס ברחובות: הולכי הרגל. המדינה הציפה את חוצות הערים במאות אלפי דו-גלגליים ממונעים, אבל לא דאגה לתשתיות הולמות. רוכבי האופניים צריכים להיות על הכביש על פי חוק, אבל רבים מהם לא עושים את זה, ויש חשש שאחרי התאונות האחרונות גם האמיצים יחזרו אל המדרכות. מדרכות הערים – ותל אביב כרגיל מובילה בראש – הפכו לשדה קטל עבור קשישים, ילדים וסתם הולכי רגל. המשטרה טוענת שהשנה נרשמו כ-16 אלף אירועי אכיפה על רכיבה בלתי הולמת של אופניים חשמליים, אבל כל מי שחי את המציאות היומיומית על המדרכות – או את זו של חדרי המיון - יודע שהולכי הרגל מופקרים לנפשם ונאלצים לפלס את דרכם בין כלים שמגיחים מכל הכיוונים וחותכים אותם במהירות עשרות קמ"ש.
6) השמרנים
בחגים חזרתי לברלין אחרי היעדרות בת ארבע שנים. במהלך 12 יום של חריש עמוק הבחנתי שכמות רוכבי האופניים בעיר גדלה משמעותית מאז ביקורי האחרון בה, אם כי התשתיות עדיין מדשדשות וקצת מזכירות את תל אביב – לפעמים יש, לפעמים אין, לפעמים ככה ככה.
אבל יש משהו שלא ראיתי אפילו פעם אחת: אופניים חשמליים. כולם – צעירים, מבוגרים וטף - מדוושים במו רגליהם. לפעמים שמרנות זו לא תכונה רעה כל כך.