העיתונות הישראלית היא ספינה טובעת, אבל אלה לא העכברים שנוטשים. במקרים רבים אלה דווקא המוכשרים והחרוצים. החדשות הדרמטיות שהגיעו בהפרש של שעות אחדות משני כיוונים שונים לגמרי - רשות השידור ו"מעריב" - חידדו את תחושת המצור של מי שנותר על הסיפון: הביטחון התעסוקתי של רוב העיתונאים ממוקם בגובה הריצפה, השכר הולך ונשחק, שעות העבודה הולכות ומתארכות והאופציות הולכות ומתמעטות. זה לא רק עניין של כמות, אלא גם של איכות: רבים מכלי התקשורת ששרדו נעים על הציר שבין קומבינות מסחריות, תוכן שיווקי גלוי וסמוי, חנופה מזוקקת לשלטון וחרדה מתמדת מפני לחצים של בעלי הון עצבניים, שלעיתים הם במקרה גם בעלי הבית. ואלה עוד הבוסים הטובים, שמשלמים בזמן.
ופה טמונה הטעות: עיתונות ענייה, לחיצה וכושלת, שבה עובדים עיתונאים עניים, לחיצים ולא מקצועיים, היא לא בעיה גילדאית או ברנז'אית. היא בעיה של החברה הישראלית והדמוקרטיה שהיא מנסה לקיים כאן. כשם שמדינה מתוקנת לא יכולה להתקיים בלי מערכת חינוך טובה, מערכת בריאות מתקדמת ומערכת משפט חזקה - אין מדינה מתוקנת ובעיקר אין דמוקרטיה בלי עיתונות איתנה ומקצועית. אנחנו יודעים היטב באיזה חלק של העולם יש מסורת של עיתונות עצמאית ונשכנית, ובאיזה חלק של העולם מתקיימת עיתונות מטעם שמשרתת את השלטון ולא את האזרחים. ואנחנו גם יודעים לאיזה צד אנחנו רוצים להשתייך, אם כי לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את זה.
למישהו יש טלפון של עיתונאי טוב?
עיתונות טובה משמשת פה למצוקות ולצרכים של הציבור. אם מחר בבוקר תתעוררו מול מפעל עצום שהולך ונבנה מול החלון שלכם, עם ארובה שנושפת עשן שחור ישר לתוך חדר השינה, הדבר הראשון שתחפשו זה טלפון של עיתונאי. אם תיחשפו לשחיתות או מעשה עוולה שיגרמו לכם לרצות להתפוצץ, יש סיכוי סביר שהיחיד שיתעניין הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה. מחר או מחרתיים אתם עלולים להזדקק לשירותיו של עיתונאי לוחם, אבל אז, אבוי, תגלו שכמעט לא נשאר מי שמסוגל לנבוח. שכמעט כולם קוצצו, פוטרו או אולפו, שגם אלה שעדיין נותרה להם במה מדברים בלחש מפחד הטייקונים, הפוליטיקאים או פרקליטי הצמרת שמאיימים בתביעות דיבה עם הרבה מאוד אפסים.
זו לא תיאוריה. זה קורה כבר היום. העיתונות מתכווצת והעיתונאים שנשארו בסביבה מרגישים את זה על בשרם: אין יום שאני לא מקבל פניות מכל הארץ בנוגע למצוקות שונות ומשונות. חלקן נוגעות לסוגיות מקומיות מובהקות, וכשאני שואל את הפונים מדוע הם לא מנסים את כוחם תחילה בעיתונות המקומית, הם נאלצים להזכיר לי שכמעט לא נשארה כזו. שתי רשתות מקומונים (שוקן ומעריב) הלכו לעולמן, החדשות המקומיות בטלוויזיה נמחקו, רבים מהמקומונים שנשארו אוכלים מידו של ראש הרשות שאותו הם אמורים לבקר. אז התושבים שגרים במאות יישובי פריפריה מוצאים מפלט בפייסבוק ומנסים - ברוב המקרים לשווא - לקושש תשומת לב מהתקשורת הארצית.
למה זה חשוב? מפני שבהנחה שבטווח הנראה לעין לא יימצא מודל כלכלי חדש ומבריק לעשות עיתונות רווחית, הדרך היחידה לקיים תקשורת חופשית בישראל תעבור דרך תמיכה של כספי ציבור. בדיוק כשם שמדינת ישראל החליטה שתעשייה זה חשוב וחוקקה את חוק עידוד השקעות הון, כך המדינה צריכה להחליט שעיתונות טובה זה חשוב ולמצוא את הדרך לתמוך בקיומה ובשגשוגה. אפשר להתווכח על הדרך שבה צריך לעשות את זה, כמובן תוך הפרדה מוחלטת בין המערכת הפוליטית והממשלתית לכלי התקשורת, אבל לפני זה צריך להגיע להבנה ולהסכמה ציבורית שעיתונות חזקה ועצמאית היא אינטרס של כולם - ולא רק של עיתונאים עצובים שמנסחים בימים אלה קורות חיים.