כסף קטן לא מצאתי בארנק, אז נתתי לו שטר של 200 שקל. הנחתי שיחזור עם כמות יפה של עודף. כמה פירות כבר יכולים לעלות?
עודף לא קיבלתי. וזה לא שהילד חזר באמתחתו עם מטע שלם. אבטיח, מלון, קילו ענבים, קילו דובדבנים, קצת מנגו, קופסת ליצ'י, נקטרינות, שזיפים. בציר נאה, אבל כעבור שלושה ימים לא נותר ממנו זכר. בלי למצמץ, משפחה של חמש נפשות בלעה בתוך 72 שעות פירות בעלות של 200 שקל. קצב של 2,000 שקל בחודש. כך גילינו את התשובה לשאלה הלאומית "איפה הכסף": אצל הירקן (או שמא הפירותן).
אני יוצא מנקודת הנחה שהירקן הזה היה יקרן, אבל זה לא משנה את העובדה שפירות הקיץ הפכו מהאוכל הכי עממי, הכי ישראלי, הכיף האולטימטיבי של הקיץ הישראלי, למזון לעשירון העליון. אפילו בשוק העלייה בדרום תל אביב, שם חלקתי לא מזמן את התור עם שני סודנים ואריתריאי, המנגו נמכר בתעריף של מטיל זהב.
התייקרות של פי 4.5 יותר מאירופה
מאז תחילת הקיץ אני נתקל יותר ויותר בתמונה העצובה הזו: אנשים עומדים מול דוכני ומדפי הפירות, סוקרים את המחירים, נאנחים בחוסר אמון ומוותרים. אומרים שבשווקים המחירים שפויים יותר אבל לא בשווקים שבדקתי ובכל מקרה לא לכל אחד יש שוק במרחק סביר מהבית.
זה לא התחיל השנה. מחירי הפירות התחילו לטפס בגרף תלול כבר באמצע העשור הקודם. בתחילת 2012 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח על התופעה הזו. התברר שבין 2006 ל-2011 עלה מדד המחירים הכללי ב-15.3%, מדד מחירי המזון ב-24.7% ומדד מחירי הפירות ב-44.1%, כמעט פי 3 מהמדד הכללי! מדובר בהשתוללות מחירים יוצאת דופן לא רק על ציר הזמן, אלא גם ביחס למה שמתרחש באירופה: בין 2005 ל-2011 הפירות בישראל התייקרו פי 4.5 יותר מההתייקרות הממוצעת של פירות במדינות האיחוד האירופי. בקייצים חמים במיוחד כותרות העיתונים זעקו ש"בגלל גל החום יבול הפירות נפגע והמחירים עולים", ובשנים שבהן הקיץ מאופק דווח ש"השנה הפירות לא קיבלו מספיק מנות קור בחורף ולכן היבול דל". לא משנה מה מצב הרוח של הטבע, תמיד התוצאה היא אחת – מחיר הפירות עולה, והמשכורות במשק לא.
מספר דו"חות שנכתבו בשנים האחרונות סימנו את הסיבות העיקריות לכך שפירות ארץ ישראל הפכו למוצר פרימיום. בראשן – התייקרות התשומות החקלאיות (מים, חשמל, דלק, דשנים), והריכוזיות שמאפיינת את ענף המזון בישראל. כמעט מחצית מהפירות הטריים בארץ נרכשים ברשתות השיווק, ויש פער עצום בין המחיר שאלה משלמות לחקלאי (או בשוק הסיטונאי) לבין התעריף שהן גובות מאיתנו. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, פער התיווך הממוצע של אבטיחים עומד על 103.3%, של מלונים 72.9%, של בננות 60% וממוצע כלל הפירות נע בסביבות ה-50%.
למי יש כסף ל-50 מנות יומיות של פירות וירקות?
אפשר להמשיך ולהפליג בניתוח של הכשלים בשוק, אבל דבר אחד בטוח: זה חייב להשתנות. ישראל, כמו העולם המערבי כולו ואף יותר, נמצאת בעיצומה של מגיפת השמנה. בשכבות הנמוכות המצב חמור במיוחד, ואם אוכל בריא כמו פירות לא יימצא בהישג ידן המגיפה – שכבר היום, לפי הערכות משרד הבריאות, גורמת למשק נזק של יותר מעשרה מיליארד שקל בשנה (שלא לדבר על הסבל האנושי) – רק תלך ותתפשט.
משרד הבריאות פרסם פירמידת מזון בה הוא ממליץ על צריכה של 5-10 מנות פרי וירק ביום; עבור משפחה מדובר ב-20-50 מנות יומיות. במחירי הפירות הנוכחיים (ולא שהירקות בזיל הזול), אין שום סיכוי שמשפחה מתחת לעשירון השמיני תוכל להרשות את זה לעצמה.
האבסורד זועק לשמים: ג'אנק פוד תעשייתי שהורס את הבריאות ומחסל את הסביבה נמכר כאן במחירי ריצפה, ופירות ישראליים טריים – אחד המזונות הבריאים היחידים שעדיין אפשר לפתות באמצעותו ילדים לנטוש את הסוכר הלבן המסוכן – הפכו לפריבילגיה של עשירים. את המשוואה הזו צריך להפוך, ומי שיכול להפוך אותה זו הממשלה, למשל באמצעות פיקוח על פער התיווך (המחיר לא יכול להיות קבוע בגלל הגחמות של מזג האוויר, אבל אפשר לדאוג שהפער בין המחיר הסיטונאי לקמעונאי יהיה הגיוני ומפוקח) או מדיניות מיסוי אגרסיבית שתייקר משמעותית את מזון הזבל ותשתמש בכספי המסים הללו כדי לסבסד את הירקות והפירות. שהרי אם לא נשקיע עכשיו בהוזלת הפירות והירקות, נצטרך להשקיע אחר כך הרבה יותר בבניית בתי חולים.