צוק איתן, אבל לא של אופטימיות

כי אני מסתכל שמאלה וימינה, בעיקר ימינה, ולא רואה שום סיבה לחשוב שהדברים כאן עומדים להתקדם, ולו באיטיות, לכיוון החיובי. עם כל יום שחולף, הולכת ונשחקת הקליפה הדקה של העמדת פנים ופוליטיקלי קורקט שמפרידה בין מדינה דמוקרטית ונאורה לאספסוף כיכרות מתלהם. אני משאיר לסוציולוגים וחוקרי תקשורת להחליט אם הטכנולוגיות המעודכנות (טוקבק, פייסבוק, ווטסאפ) רק מאפשרות ביטוי לנהמת לבו הגזענית והאלימה של ההמון או גם מלבות אותה, אבל שימו לב שבמרחב הניו מדיה הישראלי יש כרגע שני זרמים עיקריים: אלה שחוגגים את שריפתו של נער ערבי ומציעים להרחיב את העבודה גם לשאר בני עמו, ואלה שכנראה מצליחים להדחיק את קיומו של הזרם הראשון ומסבירים בלהט כמה אנחנו יותר מוסריים ונאורים מהערבים. אומרים שמודעות היא צעד ראשון בדרך לפתרון? ובכן, יוסטון, יש לנו בעיה קשה של מודעות עצמית.

איפה הכסף? נו, באמת

אני לא יכול להיות אופטימי כי רק לפני כמה ימים הממשלה קיבלה החלטה להשקיע 300 מליון שקלים בהידוק השליטה במזרח ירושלים, במטרה לסכל את האפשרות שהעיר תחולק אי פעם במסגרת הסכם מדיני עתידי. שר האוצר (שכבר אמר וחזר ואמר ש"ירושלים תישאר בריבונות ישראלית ולא תחולק" וש"בירושלים אין פשרות") ימשיך בוודאי להיתמם, לגלגל עיניים ולשאול "איפה הכסף", ויקווה שהבוחרים שלו לא ישימו לב שהמיליארדים שחסרים ליישום המלצות ועדת אלאלוף (למיגור העוני) מושקעים בין השאר בבלוף שנקרא "ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח". בשם קדושת עיסאוויה ושועפאט ישראל משקיעה הון במאות אלפי פלסטינים שהיא מתעקשת לשלוט בהם (ועדיין הם תקועים עם תשתיות ושירותים ברמה של עולם שלישי). מי שרוצה להתרשם עד כמה ירושלים באמת מאוחדת ומחוברת לה יחדיו, מוזמן להעיף מבט במה שנשאר מתחנות הרכבת הקלה בשכונות המזרחיות.  

הלוואי והייתי יכול להיות צוק איתן של אופטימיות, אבל כשאני נפרד בבוקר מהילדים שלי - בדרכם לעוד יום של אזעקות - אני יודע שאני מגדל אותם לתוך מדינה של פערים חברתיים חולניים, גזענות ממארת ואפס תקווה לשלום. יש לי רגשות אשם עזים לגבי זה, אבל האמת היא שאני לא חושב שיש לי ולהם אלטרנטיבה אמיתית. כן, יש עוד מדינות בעולם שבהן אפשר לחיות, חלקן הרבה יותר רגועות ושפויות כרגע, אבל אף אחת מהן היא לא הבית שלנו. כי אין לנו שפה אחרת, תרבות אחרת, חברים אחרים, משפחה אחרת, אין לנו מולדת אחרת. והבעיה היא, שלגבי המולדת היחידה שיש לנו - אני קצת מתקשה להיות אופטימי.