גורל הקריירה הפוליטית של אלי ישי ויובל שטייניץ יככב בכותרות בתקופה הקרובה, אבל בואו לא נתבלבל: עתידם של שני השרים אולי חשוב להם, אבל מה שצריך להיות חשוב לנו, ומה שמונח כאן על השולחן, הוא סדר העדיפויות הלאומי. כמו כל טרגדיה, גם האסון בכרמל הוא הזדמנות: הזדמנות לרענן את עולם המושגים שלנו, ולהיזכר שביטחון לאומי זה גם מטוסי כיבוי ולא רק מטוסי קרב, שביטחון לאומי זה גם מה שקורה בעורף האזרחי ולא רק בחזית הצבאית.
ביום חמישי ה-2 בדצמבר 2010 הייתי בסיור בדרום. השקפתי על דיונות החול בניצנים כשהמסרונים התחילו לעוף בקצב אש: "שריפה בכרמל", ומייד אחר כך "שריפה גדולה בכרמל", ולבסוף "שריפה חסרת תקדים משתוללת ברכס הכרמל". דהרתי צפונה, וכשפגשתי לראשונה מסך טלוויזיה בדיוק הודיע דובר מכבי האש חזי לוי שהמחסנים ריקים ממעכבי בעירה, וכי הכבאים אובדי עצות. אלא שהכבאים האמיצים לא היו הבעיה. עם כבאיות משנות ה-70', ציוד של עולם שלישי וכוח אדם חסר ודליל, גם להקה של גיבורי על לא היו יכולים לבלום את גל האש.
עכשיו תחשבו על המקבילה הצבאית: הסורים פולשים לגולן, או המצרים מדרום – ואחרי שעה דובר צה"ל מודיע שהתחמושת אזלה במחסנים, החיילים שמנים, הטנקים חלודים והמטוסים מקורקעים. כמה זמן שר הביטחון היה נותר בתפקידו אחרי המלחמה? אחרי מלחמת לבנון השנייה שר הביטחון והרמטכ"ל הלכו הביתה, על אף שמצבו של צה"ל לא התקרב לפארסה של כיבוי האש.
היכונו לספינים
"מקורביו" של ישי טוענים שהמבקר מבקש להכתיב נורמה שבה כל שר יתפטר אם דרישותיו התקציביות לא ימולאו. אני מציע להפנות לשר הפנים את השאלה ההפוכה: כמי שנושא באחריות הציבורית למצב שירותי כיבוי האש בישראל, איפה עובר לטעמך הקו האדום? מה כן מצדיק, לפי תפיסתך, התפטרות של השר הממונה או לפחות יצירת משבר קואליציוני?
חודשים ספורים לפני השריפה בכרמל סיפר לי אלי לוי, ראש מועצת להבים, מדוע פרש, מיואש ומודאג, מתפקידו כיו"ר איגוד הכבאות של באר שבע והסביבה: במלונות ים המלח, סיפר, אין סולם שיאפשר להציל את האורחים שיילכדו בקומות העליונות במקרה של שריפה; את הכבאיות שיורדות מערד צריך למשוך בחזרה עם גרר, כי מדובר בעודפים צה"ליים בני 40 שלא סוחבים בעליות מים המלח; בחלק מתחנות הכיבוי בדרום אין אפילו שירותים, והכבאים נאלצים לעשות את צרכיהם בחוץ. הסעיף האחרון אולי לא מסכן חיים, אבל גם כבאים הם בני אדם.
הדברים הללו פורסמו, ועוד לפני כן היו ידועים לישי ולאנשיו, בפניהם לוי התריע שוב ושוב ללא תוצאות. עכשיו, ששר הפנים יתכבד ויסביר: אם זה לא קו אדום שמצדיק לשבור את הכלים – והדברים המתוארים כאן הם רק קצה הקרחון של מצב שירותי הכיבוי בשנים שקדמו לשריפה בכרמל – איפה הקו הזה בדיוק עובר?
בשבועות הקרובים נהיה עדים למתקפת ספינים: יספרו לנו שהכל עניין של ביש מזל – שילוב של רוחות מזרחיות עזות ובצורת בדצמבר הרי לא מתרחש כל יום; יחזרו וירמזו לאשמתם של שני ילדים מעוספייה (שתיק החקירה נגדם נסגר, כזכור); יעלו על נס את שגיאותיהם של קציני המשטרה והשב"ס ששלחו את הצוערים אל התופת; יטענו שמדינה לא יכולה להיות מוכנה תמיד לכל תרחיש ואסון; ולקינוח יזכירו שתושבי עין הוד – שכמה מהם מסתובבים כבר שנה עם בטן מלאה על האוצר והמדינה – לא ביטחו את בתיהם בסכומי עתק (שימו לב להיגיון: האזרח תמיד צריך להיות מוכן לכל אסון – המדינה לא). במילים אחרות – כולם אשמים, חוץ משטייניץ, ישי ונתניהו. הגיוני, לא?
אז זהו, שלא. הפעם אסור שהציבוריות הישראלית תיתן למסך העשן הזה לטשטש את הכישלון. אכן, היה כאן צירוף של הרבה נסיבות עגומות, אבל הנסיבות העגומות הפכו לטרגדיה אנושית, קניינית וסביבתית רק משום שהן פגשו שירותי כיבוי מרוסקים, שמקבלי ההחלטות התייחסו אליהם כמו אל החוליה האחרונה בשרשרת המזון הישראלית. את השרשרת הזו הגיע הזמן לנער, והניעור צריך להתחיל מהאנשים שעומדים בראש הפירמידה.