אחרי שתם הטקס, עלתה מאליה השאלה: מה עושים עם גוויה של טאבלט? באמת מה? מיחזור? אין איפה. יש לנו מתחת לבית פח ירוק רגיל ופח כחול לנייר, ובקצה הרחוב מתקן מסורג לבקבוקי פלסטיק. מתקן למיחזור טאבלטים עדיין אין בסביבה. לזרוק לפח? לא מתאים. חושיהם הבריאים של הילדים אמרו להם שמקומו של מכשיר אלקטרוני, אפילו כזה שהוא בר מינן, אינו בפח של האשפה הרגילה, עמוק בתוך המיץ של הזבל. אז עשינו מה שהרבה ישראלים עושים בשנים האחרונות: דחפנו את הטאבלט המנוח למגירה. מי יודע, אולי כשהמשיח יבוא העצמות החלודות שלו יתעוררו לחיים.
ההטמנה של הטאבלט במגירה הסבה את תשומת ליבי לעובדה שביתנו הולך והופך עם הזמן למחסן של מכשירי אלקטרוניקה לא שמישים: במגירה לצד הטאבלט שוכנים שלושה טלפונים ניידים נושנים שהשיחה האחרונה התבצעה מהם בימים שאריק שרון עוד היה ראש ממשלה פעיל; חמישה שלטים ששכחו מתי הם הפעילו משהו; מקלדת שאבד עליה הכלח; טלפון קווי(!); ראוטר, שאין לי מושג למה הוא היה מחובר פעם, אם בכלל; וכמובן המון המון בטריות. את כל הארסנל הזה מצאתי במגירה אחת. מי יודע כמה פסולת אלקטרונית מעלה אבק במגירות שאני חושש לפתוח.
פער של 30 שנה משאר העולם
על פי המחקר של בלאס, הישראלי הממוצע מחזיק בבית 1.88 טלפונים ניידים ישנים. המשמעות: בבתי ישראל מאוחסנים כ-8.5 מיליון טלפונים מיותרים. החדשות הטובות: בכל טלפון כזה יש – לצד שורה של מתכות רעילות – גם כ-0.03 גרם זהב. בסך הכל אנחנו מחזיקים בבתים זהב בשווי של כ-10 מיליון דולר, ובכלל לא ידענו. החדשות הרעות: אין לנו מושג איך לשלוף את הזהב הזה משם.
בשוויץ ממחזרים כיום 85% מהפסולת האלקטרונית; בנורבגיה 59%. אפילו ביוון ממחזרים כרבע מהפסולת האלקטרונית. בתחילת ינואר ישראל אמורה להתחיל לנסות לסגור פער של 20-30 שנה שמפריד בינה לבין העולם המכונה נאור. החוק כבר קיים, המימוש בינתיים מדשדש: בארגוני הסביבה כועסים על המשרד להגנת הסביבה שאמור להתקין תקנות, שבלעדיהן אי אפשר יהיה לדחוף את החוק קדימה. הדדליין להתקין התקנות היה בינואר 2013, אנחנו באוגוסט, ותקנות אין. המשרד להגנת הסביבה מוכרח להזדרז: שמונה מליון ישראלים ושמונה מליון טלפונים ניידים ממתינים לו בכיליון עיניים. הבתים שלנו מלאים עד אפס מקום במכשירים חשמליים דוממים, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשלח מישהו שישחרר אותנו מהם ויעשה בהם שימוש מועיל.