הנה הצהרה מפתיעה: אין לי בעיה עם קמפיינים ממשלתיים. זה לגיטימי לגמרי, ולעיתים אפילו רצוי, שמשרדי הממשלה ישתמשו בכספי משלמי המיסים כדי להעביר לציבור מידע חשוב או להניע אותו לפעולה חיונית. תשדירי החיסכון במים בשנות הבצורת היו השקעה טובה של רשות המים, קמפיין הראש הירוק של טל פרידמן עשה עבודה יפה בהגברת המודעות הסביבתית. כשמשרד האנרגיה רוכש שטחי פרסום כדי לגרום לנו לחסוך בחשמל, או כשמשרד התחבורה קונה זמן שידור כדי להיאבק בתאונות דרכים (בתקווה כמובן שזה אפקטיבי) - זה בסדר גמור. גם כשמשרד הבריאות מעביר לנו מידע על חיסונים באמצעות הברייק בטלוויזיה או הבאנר באתר זה הגיוני. אם לתאגידים פרטיים מותר לנצל את הפסקת הפרסומות כדי למכור לעם זבל - לממשלה מותר למכור דברים שבאמת יכולים להועיל.
רצים לספר לחבר'ה
לאור העובדה שתקציב הפרסום של משרד החינוך, לפי פרסום ב"דה מארקר", נסק בתוך שנתיים מ-2.1 מליון שקל (2011) ל-5.5 מליון (2013, השנה בה שי פירון נכנס לתפקיד), מתגנב ללב החשד שהכספים הללו משרתים את הצורך של משרד החינוך בטפיחה עצמית על השכם, ולא את הצורך שלנו.
בסיום התשדיר - שלהערכתי הושמע בשבועיים האחרונים 4,357 פעמים - יש הפנייה לאתר של משרד החינוך בו מופיע מידע על הרפורמה. גם שם יש לא מעט סיסמאות שחוקות (תהליך הלמידה צריך להיות רלבנטי, הוא נועד לפתח אצל התלמיד אחריות לקהילה וישראל אמורה להיות חברת מופת), ואחרי שצולחים אותן מגיעים גם למידע קצת יותר קונקרטי על בגרויות, אשכולות וארגון מחדש של הלימודים בחטיבה העליונה. בדיוק סוג המידע שאמור להופיע באתר משרד החינוך, שום דבר שמצדיק השקעה של סכומים שמנמנים בקמפיין מולטי-מדיה.
באופן כללי אני מחזיק לפירון אצבעות, אבל בכל פעם שאני שומע את תשדיר התשבחות העצמיות של משרד החינוך אני חוזר להיות מודאג. מישהו צריך להזכיר לשר החינוך שקודם עושים ואחר כך רצים לספר לחבר'ה - מה עוד שהחבר'ה הם אלה שמימנו את התשדיר.