הבוקר הראשון ללימודים, שמתקרב במהירות, הוא בוקר שמח. אפילו ילדים שמתעבים את בית הספר – כלומר רוב הילדים – מזהים בו רגע של התחלה חדשה ומתמלאים רעננות שלרוב אוזלת בתוך שעתיים, כשהם מפנימים שהלימודים כאן בשביל להישאר. עבור המבוגרים זה הרבה יותר פשוט: מדובר ביום חג, שמבשר את שובו של הבית לידי בעליו המקוריים.
רק שעל השמחה מעיבה עננה: עננה שעולה מאגזוזיהן של המוני מכוניות, שמשתרכות בתורים אין סופיים לפני שערי בתי הספר וגני הילדים. בין כל ההרגלים הקלוקלים של עם ישראל, זה אחד הגרועים ביותר: ההתעקשות לשנע את הצאצא לבית הספר בקופסת פח מעשנת ששוקלת כמה מאות קילוגרמים, גם אם הבית נמצא במרחק שלושה רחובות וארבע דקות הליכה משער המוסד החינוכי.
סקר שנערך על ידי עמותת "אור ירוק" לקראת פתיחת שנת הלימודים העלה מספרים מדכדכים: כשליש מהילדים בארץ מגיעים לבית הספר עם ההורים במכונית הפרטית. בהתחשב בעובדה שיש בישראל כשני מליון תלמידים, מדובר במאות אלפי מכוניות שממלאות מדי בוקר את כבישי הארץ בפקקים עצבניים, מזהמות את האוויר ומסכנות את מי שבוחר להגיע לבית הספר ברגל או באופניים. החשש לבטיחות הילדים, אגב, הוא הנימוק העיקרי של רוב ההורים שמסרבים לשלוח את ילדיהם עצמאית לבית הספר. וממה הם חוששים? מהכבישים העמוסים בנהגים קצרי רוח. לזה בדיוק קוראים מעגל קסמים.
תוצאות הסקר לא מפתיעות. סקרים דומים שנערכו בעבר העלו ממצאים דומים. מצבנו יציב, אבל קריטי. בארצות הברית, אגב, רק 16% מהילדים מגיעים רגלית לבית הספר (אצלנו 39%), כך שיש לנו עוד לאן להידרדר, בהנחה שאנחנו מתעקשים לחקות את מגיפת ההשמנה האמריקאית.
בכל שנותיי כהורה, לקחתי את ילדיי אולי שלוש פעמים לבית הספר במכונית. הפעם השלישית הייתה טראומטית והפכה גם לאחרונה: היה בוקר גשום במיוחד, וחמש דקות לפני הצלצול מצאתי את עצמי זוחל בטור ארוך בואכה שער בית הספר. חנייה לא באה בחשבון, ובלית ברירה הורדתי את הילד – כמו כולם – במרחק ניכר מהיעד, ולמען האמת גם במרחק לא מבוטל מהמדרכה. למזלי הטוב, יצחק קדמן לא היה שם כדי לראות. למזלו הרע של בני הוא הגיע אל הכיתה רטוב ושפוף, תענוג שהיה נחסך ממנו לו היינו צועדים יחדיו לבית הספר, חמושים במטרייה.
הורים מפונקים מגדלים דור של ילדים מפונקים
תגידו: מה הסיפור הגדול, כולה כמה דקות של נסיעה בבוקר. טעות. הדקות האלה משקפות תרבות תחבורה שלמה, תרבות מעוותת שבה המכונית הפרטית הפכה לסם שקשה להיגמל ממנו, שכמו כל סם מנתק אותך מהמציאות וגורם להתנוונות. בעולם הולכת ומצטברת ספרות מחקרית שמוכיחה שילדים שמגיעים לבית הספר ברגל או ברכיבה על אופניים (רק 1% מילדי ישראל!) הם ילדים בריאים יותר, עצמאיים יותר, חברותיים יותר וחרדתיים פחות. נו, אתם יודעים, כמו הילדים של פעם, שניצלו את ההליכה לבית הספר כדי לחלום, לשחק, לדבר או להתאהב. כל זה נמנע מהילדים של היום, ועוד לא הזכרנו את מחירי הדלק שהחודש עתידים לרשום עוד קפיצה דרמטית כלפי מעלה.
לבעיה הזו יש שני אבות: מצד אחד ציבור ההורים המפונק, שמגדל דור של ילדים מפונקים עוד יותר שרואים בהליכה, שלא לדבר על נסיעה באוטובוס או רכיבה על אופניים, סוג של איום קיומי; ומנגד המדינה, שמעמידה לרשותנו שירותי תחבורה ציבורית ברמה בעייתית, בלשון המעטה, ומספקת לנו תירוץ מצוין לשמור ממנה מרחק.
בשנים האחרונות אפשר לזהות ניצוצות של התעוררות ורצון לשינוי. להורים נמאס לשמש נהגים פרטיים, גם בתי הספר מבינים שמשהו כאן לא הגיוני, לא בריא ולא סביבתי. ברחבי הארץ מתקיימות יוזמות שבמסגרתן הורים מתנדבים ממתינים לילדים והופכים את איזור בית הספר למתחם רגוע ובטוח, במקומות אחרים פועל "אוטובוס הליכה" – מסלול שכונתי שמאפשר לילדים לצעוד בקבוצה בליווי הורה עד שער בית הספר. אלה איים של תקווה, אבל בינתיים הם רק היוצא מהכלל. הכלל, או לפחות חלקים ניכרים ממנו, ספון במעמקי המכונית ורואה את העולם דרך זגוגית. אמריקה זה כאן, ועכשיו אנחנו כבר יודעים שאלה לא ממש חדשות טובות.