תחילה, לחדשות הטובות: בהרצאות שהוא נושא בפני קהל, הפוליטיקאי המתחיל יאיר לפיד מדבר (גם) על נושאי סביבה. זה מעודד מפני שתובנותיהם בתחום של האנשים שעמדו עד היום בראש המפלגות הגדולות הסתכמו בדרך כלל בידיעה שירוק מתקבל מערבוב בין צהוב וכחול. לפני הבחירות האחרונות שיגרתי רשימת שאלות בענייני סביבה בוערים למטות של ציפי לבני, אהוד ברק ובנימין נתניהו. התשובות שקיבלתי היו מייאשות, והותירו אותי עם תקווה אחת: שבגרעין האירני הם מבינים קצת יותר.
איך אני יודע שלפיד מדבר על סביבה? הוא כתב על כך באחד מטוריו האחרונים: "את רוב זמני אני מבלה בימים אלה בהרצאות בפני ישראלים משכבות שונות וממקומות שונים, וגיליתי תופעה מעניינת: הישראלים מתעניינים בדברים מגוונים ושונים, אבל משתעממים מאותם דברים בדיוק. יש שני נושאים, שבכל פעם שאני מתחל לדבר עליהם, יורד עליהם דוק של עייפות ועיניהם מזדגגות – איכות הסביבה והפנסיה שלהם.
"אם שואלים אותם, הם אומרים, כמובן, שמדובר בנושאים חשובים מאוד שיש לתת עליהם את הדעת, אבל בעודם אומרים זאת ראשם כבר צונח ועפעפיהם הופכים כבדים כעופרת. ניסיתי לפענח בפני עצמי מדוע דווקא שני הנושאים האלה גורמים לשעמום מוחץ שכזה, והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שיש להם במשותף היא העובדה שהם נוגעים לעתיד".
עד כאן לפיד. אני יכול להסכים איתו שלישראלים יש נטייה להדחיק את קיומו של העתיד ולהתרכז בדברים שכואבים לנו כאן ועכשיו. אפשר גם להסכים על כך שאצל חלק מהישראלים נושאי הסביבה סובלים מדימוי אפרפר ומייגע. זה לא בהכרח קשור לעתיד: לנושאים סביבתיים, כמו לפנסיה, יש נטייה למורכבות. ייתכן שמה שרבים מאיתנו בורחים ממנו הוא לא העתיד, אלא הצורך לחשוב.
אין להם מושג ירוק
אבל בעיקר, מה שעולה מהתיאור הנ"ל של לפיד זו העובדה שלישראלים רבים – אני מקווה שלפיד עצמו אינו אחד מהם – אין מושג (ירוק!) על מה אנחנו מדברים היום כשאנחנו מדברים על סביבה. בעולם המושגים הישן, בעיות סביבה הן איום ערטילאי שמרחף מעל ראשם של פרפרים נדירים ופרחים מוגנים. עם כל הכבוד לאלה (וכדאי שיהיה כבוד – בלעדיהם גם לנו אין מה לחפש על הפלנטה), הגיע הזמן להתעדכן: סביבה זה כאן ועכשיו, וזה בוער, ולא רק בגלל שכדור הארץ מתחמם.
אם לפיד רוצה לדבר על סביבה בלי לשעמם, אני ממליץ לו, למשל, לדון במחירי החשמל, המים והדלק. מובטח לו ששום ראש בקהל לא יצנח. אין דבר שיותר מסעיר ישראלים מהרגע שבו השלטון שולח יד ארוכה לתוך כיסם הפרטי ומעלה את המחירים. אני מציע ללפיד לנהל עם הקהל שלו דיון על הכשלים בניהול משקי האנרגיה והמים של ישראל, ולהציב סימני שאלה שירגיזו חלק מהשומעים: האם מחירי החשמל באמת מטפסים כל הזמן כמו שנדמה לנו? (ובכן, תעריף החשמל כיום זהה לזה ששילמנו לפני שנתיים); האם החשמל בישראל יקר ביחס לעולם המערבי? (נמוך מהממוצע); והכי חשוב: האם המדינה צריכה לעודד אותנו לצרוך הרבה חשמל באמצעות הוזלתו, או שמא מי שמתעקש להתכסות בפוך באוגוסט ולהדליק מזגן צריך לחטוף קנס?
לפיד שואל, בצדק, איפה הכסף. זו שאלה שמיליוני ישראלים שואלים את עצמם מדי יום כשהם ממתינים עד כלות בתחנת האוטובוס או נזכרים שביישוב שלהם עדיין אין תחנת רכבת. אז באמת, איפה הכסף? ע"פ דו"ח ה-OECD, הוא נמצא במחלפים ובכבישים שמשרתים את בעלי הרכבים הפרטיים המזהמים, בעוד התחבורה הציבורית הנקייה והחברתית משתרכת באיכות של עולם שלישי. התחבורה היא הבעיה הסביבתית-חברתית הראשונה של ישראל, ונדמה לי שאת רוב הישראלים היא ממש לא משעממת.
חצי מיליון איש יצאו בקיץ לרחובות גם בגלל המשבר הסביבתי, ורובם אפילו לא יודעים את זה. העלייה הדרמטית במחירי המזון היא תופעה גלובאלית, שנובעת גם מבצורות, שיטפונות, שריפות ענק ואירועי אקלים קיצוניים שפקדו את הכדור בשנים האחרונות, מעלייה במחירי האנרגיה ומהמצב המעוות שבו חלק גדול מהמזון שמגודל על פני הכדור משמש להאבסת בהמות ולהפקת דלק במקום להאכלת בני אדם. כל דיון בענייני סביבה היום הוא בעצם דיון בכלכלה הגלובאלית שמכה בכיס של כל אחד מאיתנו. ובואו נודה שמה שקורה שם, בכיס, מאוד מעניין אותנו.
יאיר לפיד יכול לדבר עם הקהל שלו על חורבנו של ים המלח ועל חלוקת הרווחים בין מפעלי ים המלח לבינינו, על השריפה בכרמל, על שאלת החשמל הגרעיני (ע"ע פוקושימה) ועל סימני השאלה המרחפים מעל פרויקט המכונית החשמלית. אפשר לדבר שעות על סוגיות סביבתיות בלי להזכיר את המילה "סביבה" אפילו פעם אחת, כי נדמה שמה שמפיל תרדמת על הישראלים זו המילה עצמה – בניגוד גמור לשלל הנושאים המרתקים שמסתתרים מאחוריה.