ספק אם זה ינחם אתכם, אבל מה שהרגישו ההמונים שנתקעו בדרך לטדי או לאיצטדיון בנתניה, ומה שמרגישים מאות אלפי ישראלים שעומדים בפקק כל בוקר, קיבל בשבועיים האחרונים גושפנקא רשמית בצורת שני דו"חות שערכו השוואה בין מצב התחבורה אצלינו לבין הנעשה בעולם המכונה נאור. רמז: שם הרבה יותר קל להגיע לאיצטדיון.
אז אם נלכדתם בזמן האחרון בשעות הבוקר בפקק ענק באחת הכניסות לתל אביב, ותהיתם למה לעזאזל זה קורה לכם, תוכלו למצוא את התשובות בדו"ח שחובר במרכז המחקר והמידע של הכנסת.
הכל, כמו תמיד, מתחיל בכסף: עד סוף המאה ה-20 היקף ההשקעה בתחבורה בישראל היה עלוב אפילו בקנה מידה של העולם השלישי, כך נוצרו פיגורים של עשרות שנים לעומת רמת התחבורה במדינות המערב. מאז שנת 2000 הוגדלו משמעותית התקציבים שמוזרמים לתחבורה, ועדיין – במטרופולין תל אביב מושקעים 1,400 יורו לתושב בשנה בתחום התחבורה בעוד הממוצע בערי מטרופולין במערב עומד על השקעה שנתית של 10,000 יורו לתושב – יותר מפי 7! ככה יהיה קשה לסגור פערים.
מתקדמים ברברס
גם כשכבר יש שיפור בהיקף התקציבים המוזרמים לתחבורה, השאלה היא על איזו תחבורה מדברים. בישראל, בניגוד לנעשה ברוב מדינות המערב, הדגש הוא עדיין על סלילת כבישים ובניית מחלפים – כלומר תשתיות שמשרתות בעיקר את המכוניות הפרטיות. ההשקעות בשיפור מערך האוטובוסים והתחבורה הציבורית בערים (נתיביים ייחודיים לתחבורה ציבורית למשל) מפגרות בהרבה. התוצאה: בעוד היקף נתיבי התחבורה הציבורית בערי מטרופולין במערב עומד בממוצע על 150 מטר לכל אלף תושבים, בתל אביב הנתון המקביל הוא 14 מטר לאלף תושבים – כעשירית. אם לאוטובוסים אין נתיב מיוחד והם נשלחים לעמוד בפקקים יחד עם כולם, מה הפלא שהם זוחלים?
בנסיבות האלה, זה רק טבעי שהתחבורה הציבורית מדממת בלי הרף לקוחות לטובת המכוניות הפרטיות. שימו לב לנתון העצוב הבא: בשנת 2002 הגיעו 46% מתושבי פריז לעבודה ברכב פרטי, ורק 19% בתחבורה ציבורית. עד 2008 המצב התהפך: 19% ברכב פרטי ו-33% בתחבורה ציבורית (כל השאר באופניים, שגם שם חל זינוק מטאורי). ובתל אביב: ב-1995 נסעו 37% לעבודה בתחבורה ציבורית, וב-2008, אוי לבושה, רק 22%. מספר הנוסעים במכוניות הפרטיות, לעומת זאת, עלה במהלך השנים מ-47% ל-52%. פלא שכולם עומדים בפקק?
צדק חברתי? לא בכבישים שלנו
אפשר להמשיך ולהפליג בנתונים, ולספר שעל אף הגידול בסכומים שמתועלים לתחבורה בשנים האחרונות, חלקה היחסי בתוצר הלאומי נותר יציב למדי – סביב ה-1%. במדינות מתפתחות שצריכות, כמו ישראל, לסגור פערים ולשפר במהירות את התחבורה, מושקע נתח גבוה יותר מהתמ"ג. כך שהתשובה לשאלת השאלות "איפה הכסף", היא – לא בתחבורה. אם ממשלת ישראל מעוניינת לחולל מהפכה בדרכים, היא צריכה לשנות את סדרי העדיפויות מהיסוד ולתעל עשרות מיליארדים לעבר מערכי הרכבות והאוטובוסים. בינתיים התחבורה הציבורית רק מקוצצת.
לכן, כל שקל שהולך לשיפור התחבורה הציבורית הוא שקל שמושקע בצדק חברתי, וגם שקל שמושקע לטובת כולם – גם לטובת העשירים שעומדים בפקק וחוטפים עצבים. אם תתפסו את אנשי המקצוע באוצר, בתחבורה, ובעצם בכל מקום – הם יסכימו איתכם מייד. כולם אומרים את הדברים הנכונים בשנים האחרונות. רק איכשהו, על אף שכולם מסכימים, זה לא ממש בא לידי ביטוי בתקציב ובסדר העדיפויות הלאומי. ואולי זה ההבדל האמיתי בינינו לבין מדינות שבהן אפשר להגיע לאיצטדיון ברכבת ואפילו לחזור הביתה בשלום.