אחי הצעיר נסע לתאילנד למעין טיול שאחרי הצבא, מה שעורר אצלי מתרדמתן תחושות אבהיות שכלל לא ידעתי שהלנתי. אולי בעצם יהיה מדויק יותר לכנות אותן תחושות אימהיות, בשל אופיין ההיסטרי, למשל כשהוא שולח תמונות שלו רוקד בבגד ים באיזו מסיבה בקופנגן ואני חרד שמא קר לו ויצטנן. כן, ככל הנראה מדובר במשהו אמהי, יותר מאבהי. מכיוון ששני ההורים גידלו אותנו בילדותנו לפי אסכולת ההורות הדו-קוטבית, כלומר נעו חליפות בין אדישות מוחלטת לבין היסטריה מוגזמת, אין לי דרך כיום לצערי לשייך דווקא אחת מהנטיות למגדר מסוים.
"מה להביא לך מתנה?", הוא שאל אותי השבוע בוואטסאפ, וכמעט זכה לתשובה המטומטמת: "אל תביא לי כלום, שמור על הכסף, ושמור על עצמך", שכבר הקלדתי בהתקף פיגור, ולשמחתי מחקתי וכתבתי במקומה "גופיות". אני חטוב ומתאמן ויפה לי גופיות, ואני אחיו לעזאזל, לא אביו. גם עניין הבכורה לא באמת משחק פה תפקיד, משום ששני אחיי הצעירים רואים בי יצור די חסר אונים, וחשים מעין אחראיות עלי, שלא בדיוק תואמת את הדימוי של אח גדול ומגונן שמשיא עצות מועילות ומורה את דרכם בחיים. תרמו לכך אינספור טלפונים מצדי בהם אני מספר בדאגה שאיבדתי את המפתחות (ומוצא אותם לבסוף במקרר), שגנבו לי את האוטו (חניתי בקומה מינוס שלוש, ולא מינוס שתיים) ושאני שומע רעשים בבית באמצע הלילה (להבא אולי תכבה את הטלוויזיה, לא תשמע רעשים) – ושהם פשוט מוכרחים לבוא לעזור לי. כנראה שמאז שהלכתי לבדי למשרד הפנים, בלי לאלץ אחד מהם לבוא לארח לי חברה, אני קצת עף על עצמי ומרגיש בוגר.
* * *
"או", הציע אחד מחבריי, בטוויסט כה מפתיע שחזיתי אותו בערך רבע שעה מראש, "שאתה בעניין של ילדים".
"סורי. לא נמשך לילדים. אני בעניין של ראיין גוסלינג, אם אתם מכירים. הפצתי שמועה על כך שהוא הומו בארון, אבל היא לא תפסה בסוף".
"אני לא צוחק", ענה לי בטון הרציני שסיגל לעצמו מאז שהפך לאבא, "התכוונתי לומר שהגעת לשלב בחיים שבו אתה מבין שאתה רוצה לדאוג למישהו. לעצב אותו בדמותך".
זה אגב החלק המרגיז ביותר בשיח ההומואי החדש של שידול הורי – עניין ה"שלב בחיים". כאילו שהבחירה שלא לממש לעת עתה את זכותך להפוך להורה, גם אם העולם מתחיל סוף סוף להכיר בה, איננה למעשה בחירה, אלא הוכחה לכך שאתה מפגר אחרי שלבי החיים. פשוט עדיין לא הגעתי לשלב בחיים שבו אני אמור להבין שהם יהיו חסרי תכלית, אם לא אעשה ילד ומיד. בעיקר עכשיו, כשהאסימון הזה נופל אצל כל ההומואים בארץ ובעולם בבת אחת.
אפילו הסוכן שלי, סטרייט מחוספס מאין כמוהו, שאחת לחודש מוצא לנכון להגיד לי שפסיכולוגיה היא בזבוז זמן, ולמעשה מתכוון לכך שאמפתיה היא בזבוז זמן, שאל אותי השבוע מה שלום האקס שלי.
"אני מניח שטוב", עניתי, "אני מזכיר לך שנפרדתי ממנו לפני חצי שנה".
"מה? גם אותו זרקת?", שאל בהפתעה מהולה בכעס, או להפך.
"מה זה גם? את מי עוד אני זורק? ובבקשה אל תעלה עכשיו את הסירוב שלי להשתתף במאסטר שף VIP , כאילו שזה מצביע על דפוס של זריקה".
"אני מדבר רק על החיים שלך, זוגיות, משפחה. אתה כבר לא צעיר, אתה יודע".
"ומה? אתה מפחד שיתייבשו לי הביציות?".
הוא נאנח בלאות. "אתה רואה? אתה חסר סבלנות. אתה לא נותן הזדמנות".
הוא בהחלט צודק בכך שאני לא צעיר. בשבוע שעבר חגגתי 34. החגיגות כללו אכילה רצופה של שלושה ימים, בעיקר משום שמלאכת הרכבת הקואליציה בין חבריי השונים הוא סבוכה, ולכן כל קבוצה קיבלה הזדמנות נפרדת להאכיל ולהשקות אותי. הרגשתי מאוד צעיר וחופשי ונהנתן, עד שהבנתי שיש קשר בין זה שאני לא נרדם אחרי בשר אדום, ובין 34 חורפיי. היחידים שטרם פגשתי הם חבורת ההומואים עם הילדים. זה מפתיע משום שבניגוד לסטרייטים, סוגיית הבייביסיטר אינה כה בוערת אצלם – יש אמא בתמונה ונפלאות החזקה המשותפת משחררות אותך לשלושה ערבים לפחות. רק שעם שלושה ערבים פנויים בשבוע בלבד, קשה להשתחל לסולם העדיפויות שלהם, בטח אם לא מדובר ביומולדת עגול. אני מניח. אני לא יכול לדעת. לי יש שבעה ערבים פנויים בשבוע כזכור. חמישה, לא כולל ערבים שיש דה ווייס.
* * *
כמו עם צמחונות להבדיל, גם עם הורות גאה, חסר אצלי הלינק בין התמיכה הבלתי מסויגת שלי ברעיון והזדהותי העמוקה עם מי שחולמים להיות הורים, ובין האפשרות שאכניס את זה הביתה. אני אומר את זה בין השאר מול קמפיין הרשת שמנהלים בימים אלה יובל ולירן, זוג הומואים תל אביביים שמנסים לגייס את הכסף לסיבוב פונדקאות נוסף, לאחר שניים שנכשלו. אני קצת מכיר אותם, ומאמין שהם יהיו הורים נפלאים, וגם כשהם התחילו לצלם סלבס שמצטרפים לקריאתם זה לא הרתיע אותי, משום שכמותם, אני מבין שהעלאת מודעות היא מה שהופך בסוף מאבק פרטי לתקדים רחב יותר. כל כך מוזר בעיני שאצל רוב האנשים כל אחד יכול לעשות ילדים רק משום שהוא יכול, ורובם גם עושים, בלי להתעכב על שאלות פשוטות כמו, למשל, האם הם באמת רוצים אותם. ודווקא אלה שבאמת רוצים, ובאמת מסורים בכל ליבם לשאיפתם להיות הורים, צריכים לעבור כזה גיהינום בדרך לשם.
אבל אני? בסופו של הגיהינום שלי לא מחכה שום ילד. בסוף השבוע ניצלתי את זה שאחי צלצל מתאילנד לאחל לי מזל טוב, לטובת הרצאה בנושא סמים והסיכון שבנטילתם. בחיי שיאיר לפיד היה עושה עבודה טובה יותר.
"זה בסדר", הוא ענה, "אני לא עושה סמים. אני רק משתכר".
"טוב מאוד", עניתי בידענות, "להשתכר זה דבר נפלא. גם אני עכשיו עומד להשתכר לכבוד היומולדת, ולא אעצור עד שלא אוכל לעמוד יותר".
"רגע", נבח בסמכותיות, "אני מקווה שאתה לא נוהג!".