בימים האחרונים הרשת, בסיוע מסיבי של התקשורת, גועשת ורועשת: קוטג' אאוט, חטיפי השוקולד של שטראוס-עלית אין. המחאה סביב המחירים המופקעים של חטיפי פסק זמן, טוויסט וטעמי, צוברת תאוצה, בגיבוי השוואות למחירים של אותם חטיפים בארצות הברית. קברניטי החברה נדחקים לפינה ומגמגמים (לא למדתם את הלקח של זהבית כהן? חבל שתהיו השעירים לעזאזל של הבעלים) והעיר פייסבוק צהלה ושמחה.
אני חייב להודות שעברתי איזה שינוי בתפיסה של מאבקי הצריכה. אם בעבר סלדתי מהם, בבחינת "תפסיקו לחשוב כמו צרכנים, ותתחילו להתנהג כאזרחים", הרי שהיום יש לי בסך הכל כבוד למאבקים הללו. בקיץ השתתפתי בפאנל, במהלכו אישה מבוגרת משדרות סיפרה לי כיצד הניצחון בקרב על הקוטג' גרם לה להאמין שעדיין ניתן לשנות. לאחר מכן היא הצטרפה להפגנות הקיץ ולניסיון לכתוב מחדש את דברי הימים החברתיים של ישראל.
ועדיין, ועם כל הכבוד, אסור שניתקע בתחנות הביניים ונשכח לאן אנחנו רוצים להגיע. הרי ברגע מתוק אחד של צלילות, יפגיזו בשטראוס-עלית בהנחות מטורפות (לחודש. זה מספיק כדי שנירגע ונעבור לעניין אחר), ואנה אנו נבוא? לחפש את המוצר הבא, שיחסוך לנו חצי שקל בחודש בממוצע?
למה שלא נפקח עיניים ונשקיע אנרגיה בשוד הגדול שמתרחש מתחת לאפינו, שוד התשתיות הציבוריות? רוצים רשימה חלקית מהחודש האחרון? חברות המינרלים שודדות לנו את המים במחיר מופחת ומוכרות לנו מי ברז יקרים באלפי אחוזים. בתי החולים בישראל סובלים מתפוסה ממוצעת (!) של למעלה ממאה אחוזים. רפואה אמיתית? חפשו בקליניקות הפרטיות. חוק חינוך חינם מגולגל על חשבון התקציבים החברתיים ולא, כהצעת טרכטנברג, על חשבון התוספת בביטחון ומס עשירים. שרי האוצר והתחבורה מבקשים להפריט את חברת הרכבות הלאומית, למרות שבאנגליה, ניו זילנד ואפילו ארצות הברית כשלו הפרטות הרכבת, והסתיימו בהלאמה שעלתה מיליארדי דולרים. בינתיים, העלתה הממשלה את מחירי התחבורה הציבורית בפעם הרביעית השנה.
מדינת ישראל היא שיאנית בעבודה קבלנית, כולל בחינוך (המורות שלנו), ברווחה (העובדות הסוציאליות שלנו), בתעסוקה (שירות התעסוקה שלנו) ובחברות הממשלתיות. השביתה המפוארת של ההסתדרות הניבה הישג אחד: מעמד משופר ליושב ראש ההסתדרות המכהן, לקראת הבחירות הקרבות. עוד דוגמאות? חפשו בגז הטבעי (את מחירי התמלוגים נשלם בחשמל), בפוספטים (מונופול למשפחת עופר), בים המלח ועוד.
תמה ולא נשלמה הרשימה החלקית, אבל אנחנו חייבים להישמר שלא יעבדו עלינו. זה קרה, חלקית, בקיץ האחרון, כשהזמן, הליטופים, הנאומים והוועדות הרגיעו אותנו והוליכו את כולנו למקום פייסני יותר, שמבקש לחזור לסטטוס קוו החמים. המשך השקעה בעוד מוצר מזון סימבולי עלול להשכיח מאתנו את התמונה השלמה, ושם המאבק נמשך במלוא עוזו.