צר לי להסגיר את גילי, אבל בזמני, בבית הספר הדתי בו למדתי, השתמשו בסיפורו של ג'וחה "האדרת" על מנת להמחיש את ההבל שבהליכה אחרי מוטיבים חיצוניים. בסיפור ג'וחה נזרק מקוקטייל יוקרתי בשל בגדיו השגרתיים. בשנה שלאחר מכן הוא מגיע מכוסה באדרת מפוארת ומוזמן לראש השולחן. בעת הארוחה הוא משבח את האדרת על כך שבזכותה נכנס לסעודה, וכאות תודה טובל אותה בצלחת המרק כאילו כדי לתת לה לשתות.
התחקיר על נסיעות נתניהו, הכולל את התעקשותו להתארח במלונות פאר, לטוס במחלקות ראשונות ולזכות בתקציב הוצאות בלתי מוגבל מידי בעלי הון וארגונים סמי-פוליטיים, הזכיר לי את סיפור האדרת. התגובה הראשונה היא תרעומת ותדהמה על הקלות בה מבזבזים מנהיגינו עשרות אלפי דולרים לא שלהם בסוף שבוע אחד, בעוד הם מתקוטטים ובולמים תוספת של עשרות שקלים לשכר המינימום או הסכמי שכר למורות, רופאים ועובדות סוציאליות שלא יצברו סכומים כאלה במשך שנים שלמות. אבל מעבר לכך, ישנו כאן לקח חברתי.
אדם הוא תבנית נוף מולדתו, כדברי המשורר. המנהיג הוא, כנראה תבנית נוף תקופתו. בימים עברו הבינו פוליטיקאים ישראלים שעל צנע וצניעות תהיה תהילתם, וכך הם נהגו, חלקם מתוך אידיאולוגיה סדורה וחלקם פשוט כי זה עבד במבחן הקלפי. אבל בחברה בה החלום האולטימטיבי הוא להיות מפורסם ועשיר, לא משנה על מה ולמה, גם מנהיגינו נגזרו מאותה אדרת. ככל שאנו נושאים על כפיים את העשירים וה"נוצצים", מזהים נבחרי הציבור את ההתחככות עימם, את אימוץ מנהגיהם וסמלי הסטטוס שלהם, את הקשב לאינטרסים שלהם, כדבר המחזק אותם ואת יכולתם להשפיע.
רק כח אנחנו מבינים
מחקרים סוציולוגיים שנערכו בארה"ב בשנות השישים והשבעים מצאו כי אחד ממקורות הפשיעה הוא הפנמת הערך העליון של החברה האמריקאית - הצלחה כלכלית, אותו כל אחד מנסה לממש בדרכים ובכלים העומדים לרשותו. הגרסה הישראלית של שנות האלפיים מאוששת את השורה התחתונה הזו.
ועוד ענין הנוגע לערכי החברה הישראלית: אנחנו אוהבים עוצמה. כח. לא במקרה סיסמת הבחירות של נתניהו ב-1999 הייתה "מנהיג חזק לעם חזק". רק לאחר שסיפרו לו ההיסטוריונים היכן ובאילו נסיבות הגו סיסמה כזו בדיוק, הוא ריכך אותה. אצל ליברמן אנחנו אוהבים את תדמית המתנחל שמאיים ועושה. אצל ברק אהבנו את תהילת הסיירת והיכולת להסתכל "בלבן של העיניים". כך גם אהבנו את שרון הדופק על השולחן ואת אולמרט התחבולן.
אחרי שלנתניהו הלכה והתפוגגה העוצמה הטלויזיונית, הוא נותר עם עוצמת הכסף, האליל החדש של החברה הישראלית. ממש כמו ברלוסקוני, מנפנפים נתניהו ואיתו ברק ("החדש") בעוצמה הכלכלית שלהם. הבעיה היא שזה על חשבוננו - לא רק על חשבון הכיס שלנו אלא גם על חשבוננו הפוליטי. זה מתבטא בזלזול בערכים דמוקרטיים, ניפוח הממשלה למטרות הישרדות פוליטית, וקידום עניינם של בעלי הון, כאילו הם שיביאו רווחה כלכלית ציבורית.
בחודשים האחרונים, מול גל מחאות מעמד הביניים, מנסים בלשכת ראש הממשלה להסביר לנו שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר. מסתבר שמצבנו שלנו ומצבם, ובעיקר מצבו, הם שני יקומים מקבילים.